מייג'ור אנדרס נושף בסיגריה האחרונה שלו לתוך החלל הריק של
הפאב.
מבעד לסחרחורת הכוהל, הוא מצליח לאתר פנים נשיות, או לפחות
דמוי-נשיות.
הוא ניגש באיטיות ראויה לציון, נמנע במיומנות רבה מלהיכשל
בדרכו אל הטרף, אל הנקבה.
"הי," הוא פולט עשן וקול.
היא פולטת בתגובה משהו שדומה להכרה בקיומו.
"אפשר לשבת?" הוא שואל, והיא לא מראה התנגדות.
הוא סוקר את גופה בהפגנתיות. היא דומה מספיק לבן-אדם, בת-אדם,
בעצם. את קימוריה אפשר לדמיין כחזה וישבן, בתאורה הנכונה. את
ארבעת גפיה אפשר להגדיר כוואריאציה של רגליים וידיים. ותודה
לאל, הוא חושב, יש לה פה.
"מכירה?" הוא שואל, מכווץ את שפתיו ומצביע בעיניו על הסיגריה
שלו.
היא ממששת את מקל-הנייר-הנשרף, אך מתמידה בשתיקתה.
"רוצה לנסות? זו האחרונה." הוא מציע בקול משכנע, לא משוכנע
בעצמו שיש לה אוזניים, או יכולת להבחין בכלל בין קול משכנע
לבין כל קול אחר.
"זה הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מהספינה שלי, לפני שהיא התפוצצה."
הוא אומר בהרהור.
אנדרס בוחן אותה, מביט בשקעים שבהם, הוא מתאר לעצמו, נמצאים
דברים שאפשר לקרוא להם עיניים, ומנסה לזהות סימנים.
"שנה," הוא צוחק, "שנה עברה. היית מצפה שאני אסיים את הקופסה
מהר יותר." ולאחר-מחשבה, "או יותר לאט, בעצם."
הוא מצחקק לעצמו, ומכבה את הסיגריה, חצי-שלמה, על הפאב.
"אני מייג'ור אנדרס," הוא אומר, ושולח יד לאחת מזרועותיה, "מה
שמך?"
היא לא עונה, אבל מסובבת את גופה, כך נדמה, לעברו.
"לא משנה," הוא אומר, "זה לא באמת משנה."
היא מובילה אותו לאורך מסדרון צר וחשוך, וכשהם מגיעים לתא שלה
היא פותחת את הדלת ומניחה לו להיכנס קודם. הוא מגשש את דרכו עד
שהוא מוצא משהו לשבת עליו. היא מתקרבת, מיד אחריו, ומניחה את
חור-הפה שלה על המצח שלו. הוא מניח יד על האקדח שלו בהתחלה,
לוודא שהיא לא עומדת לנעוץ שיניים, ונרפה אחרי שעובר מספיק זמן
והוא לא מרגיש כאב בבשרו.
היא לא לבושה, אבל בעצם גם בפאב לא הייתה. הוא מרשה לעצמו
להוריד שכבה מבגדיו, ומנסה למצוא משהו לנשק. חור-הפה שלה עוד
עסוק במצח שלו, אז הוא עובר לנסות לנשק את האזור שסביב אחד
מהגפיים שלה. מן המקום נובעת צחנה נוראית, שנעשית גרועה יותר
מהיותה בלתי-ניתנת לזיהוי. הוא חוזר עם פיו למעלה, ועתה היא
מורידה את חור-פיה, ושלו ושלה נפגשים. הוא שולח את לשונו לגשש,
בתקווה, אחר משהו להיאחז בו. אבל כל מה שהוא מוצא זו אפילה,
ריק עצום שלא מוביל לדבר. למטה כבר בוער לו והיא, למרבה
ההפתעה, מורידה את מכנסיו וממששת בסקרנות את אברו. הוא מנסה
לשכנע אותה להכניסו לאנשהו, לאיזשהו מהנקבים בגופה, אך הוא מיד
נפלט באותה המהירות שבה הוא נכנס. הוא כבר מקווה שזה כשלעצמו
יספיק, אבל היא, כעולה על תוכנית זדונית, מסתגרת ונאטמת. הוא
מביט בה בערגה מאוכזבת, מבין שהערב הגיע לקיצו. הוא ניגש אל
הדלת ויוצא, לא מסתכל אחורה כדי לראות מבט מאוכזב שהוא בין כה
וכה לא יזהה.
כשהוא מגיע אל התא שלו הוא מוציא את קופסת-הסיגריות שלו, שוכח
כי זו ריקה. אישה מצוירת עם מחשוף נאה קורצת לו מבעד לנייר
הקרטון המקומט.
|