נשכב על הגב ובוהה בתקרה,
או במה שיש לבהות דרכה.
מתרומם למצב ישיבה ותוהה,
מפשפש בפנים של הספר וחושב,
על הספר שאפשר לכתוב על הפנים.

נותן קצת מנוחה לעיניים,
הולך על האוזניים,
קצת מנוחה לרגליים,
עדיין צריך את הידיים,
והאצבעות רצות רצות.

שואף את מה שיש לטבע לתת עמוק בפנים,
נושף את תכולת היום שעבר,
מנצל כל שנייה משארית היום שנותר.

המסקנה היא ברורה,
אחרי שהרהרתי בין תהייה לתהייה,
שאנחנו לא מתעסקים בעבר,
המחשבות נוטות לעתיד.
אולי הערך של ההווה הוא זה שיקר,
הוא מלווה אותנו כל רגע,
אולי כל רגע שרק נותר.

חושב על כמות התוכן בחיינו,
על הרוב שעובר לידנו,
ועל המעט שנשאר בידינו.

המעט הוא העיקר,
העיקר הוא מה שנותר,
אחרת ההווה לא יגיע למחר.