(לא לגמרי שלמה עם איך שזה "יצא לי")
12.07
בדרך כלל אני לא
אחת שמתנתקת
אבל עכשיו
אני זקוקה,
כל-כך זקוקה ל
שקט.
ששש...
אני שותקת
וזועקת
אני הורסת
וכועסת
אני אוהבת
וכואבת
אני שמחה
אבל
בוכה.
אז מה הפלא
שאני כמעט נחנקת
אם אני
כל הזמן
בעצמי נאבקת?
אני זקוקה,
כל-כך זקוקה ל
שקט.
טוב לי ורע לי וטוב לי ורע לי
ורע לי וטוב לי ורע לי וטוב לי.
אני מנסה להבין
איך המסיכות האלה שאני
עוטה על פניי
התפתחו במהלך השנים
והחביאו את האמת
בעיניי.
הרי בסך הכל אני
אותה ילדה קטנה
עם עיניים תמימות,
שרוצה לצעוק כשטוב לה
ולבכות כשרע לה
בלי מחשבות מוקדמות.
זה קצת עצוב
כשאני מביטה בו -
הוא ילד בן 6
ואני רוצה בדיוק כמותו
ככה, להתרגש.
יש לי בעיה, אין לה תרופה ואין לה הסבר -
אני פוחדת להתבגר.
אני זקוקה לשיחה
עם הילדה הקטנה שבי,
היא בטח הייתה
רצה וצוחקת
ואומרת שאני צודקת.
אוף, אני זקוקה,
כל-כך זקוקה ל
שקט. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.