הייתה באשר הייתה וקרה לה אשר קרה, היא בוודאי התפללה במשך זמן
רב שיהיה מאורע מחולל ניסים כלשהו שישנה לצמיתות את אורח חייה.
חודשים ואף שנים של אכזבות מהדברים הטובים שלא קרו עוד יותר
מאלו המצערים שכן, שיחקו בספר חייה בתור התקופה העצובה ביותר
שהובילה למותה.

אני טוב.  אומרים שאני ממש טוב בהרבה דברים.  בכנות אני לא
רואה את זה, אבל שיגידו.  טוענים שיש לי יכולת למידה תמידית.
לשון אחר, אני תמיד משתפר ומתייעל בלי לעצור ברמה מסויימת, וזו
אמורה להיות תכונה נדירה וטובה שתגרום לי להצליח בכל מעשיי.
מתפעלים מהבגרות שלי, מחוסר התלות שלי באנשים, מהעצמאות שלי
בעולם, מהיצירתיות שבי, ומההבנה העמוקה שלי בקשר לנושאים
שילדים בגילי לא נוהגים להעז להתעסק בהם.  ממש טוב, כך
אומרים.

ידועות חלק מהנסיבות שהובילו למותה, אבל לא כולן.  הרשימה
המכוערת הרגילה קיימת במלואה כמובן.  הורים גרושים מגיל צעיר
שלא בוגרים די הצורך כדי להסתדר ביניהם למען ילדיהם, סדרה
ארוכה של בנים אנוכיים ולא יוצלחים שעשו לה רק רע, בית בשכונה
שלא מרשה לעצמה להבטיח לילדיה עתיד מכובד כלשהו.  הכל היה שם,
אך היא הייתה חזקה מזה.  היה חייב להיות עוד משהו.

אבל אם אתה ממש טוב אתה מתנהג ועושה כמו אנשים שהם ממש טובים.
כמו אנשים שהם גאונים.  גאונים הם כמעט תמיד אנשים מפוזרים,
מכיוון שהסדר נועד לאנשים שאין להם מספיק מקום לזכור בלאגן.
אני אישית מאורגן מאוד.  הם מתאפיינים בדפוסי התנהגות קלים של
אובססיה או של טירוף, שנובעים מהתפישה נטולת ההדחקה שנכפית
עליהם, ושדרכה הם רואים את עולמנו האמיתי והעגום.  אני אישית
רציונלי עד כדי כאב.  הם מפתחים תיאוריות מדעיות מפכחות,
מלחינים סימפוניות מוזיקליות משגעות, מובילים עמים לשלום
ולצדק, ומעצבים את עולמנו באופן שמשאיר חותם שבל יימחק.  אני
אישית נער מתבגר שהרזומה שלו לא היה מתבלט בשום צורה בטבלה
ארצית המתעדת את קורות חייהם של בני גילי.

היה חייב להיות עוד מניע שלא נכלל ברשימה המכוערת.  למרבה הצער
בכדור שלנו כמו שהוא היום לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להעלות
השערות בנושא כיעורים חברתיים.  חבר שהכה אותה עד זוב דם
והחליט ברוב פחדנותו להוסיף גם איומים על חייה למקרה שתספר,
ניצול מיני בעבודה או בחברה שכל נסיון לדווח עליו לשלטונות
דינו כדין קפיצה מחלון דירה העולה בלהבות בקומה העשירית, משפחה
וחברים שמתפקדים בתור אגד של פרצופים מחייכים בפרהסיה אך
הופכים עורם לשדים מניפולטיביים בחדרי חדרים, וכמובן לא יהיה
זה מקורי לקשט כל אחת מהאפשרויות המלבבות הללו גם באלכוהול
ובסמים.

עוד לפני שהייתי "ממש טוב" זכיתי להכיר אותה.  לא היינו אף-פעם
חברים, ואם החלפת מספרי טלפון נכללת בתור קטגוריה שצריך לענות
עליה כדי להיות ידידים בעיני החברה, אז גם כאלה לא היינו.  אבל
דיברנו הרבה, והיא הייתה מספרת לי.  אהבות, כעסים, חלומות,
נבגדות, אמונה, הכל.  אני בעיקר זוכר כמה הרבה היא הייתה
צוחקת.  לא מחייכת.  צוחקת.  למעשה אינני זוכר כלל את הפנים
שלה ללא עיקום רועש מקצה לקצה של פיה, המככב בתוכם.

הכרנו מספר שנים, אך כשפנינו לדרכים נפרדות החוט נקרע והקשר
ניתק.  הפעם הראשונה ששמעתי עליה דבר מה, מאז שהתראינו לאחרונה
הייתה כשסיפרו לי שהיא בחרה לסיים את חייה.  היא התאבדה.  זה
קרה שנים אחרי השיחה האחרונה שלנו, וכשהלכתי להלוויה שלה ראיתי
שם את כל אותם הסמיילים העצובים המוכרים והמזוייפים האלה,
שבאותו רגע תיעבתי על שלא עזרו לה כשהייתה צריכה אותם.

אז "טוב"?  באמת?  לא חשקה נפשי באופן מיוחד לפתוח מילון
אבן-שושן ולוודא את המשמעות המדוייקת, אבל אין ספק שאני לא.
אם הייתי, לא הייתי נותן לה למות.  אם הייתי, הייתי מתעניין,
שואל ומגיש עזרה לאלה הזקוקים ולה ולא מתעסק כל היום בטיפוח
העצמי שלי.  אם הייתי, לא הייתי מנתק קשר עם נערה צעירה שזקוקה
לתמיכה ושומר על קשר עם אלו שהדבר היחיד שחסר להם בחיים הוא
להבין שבעצם לא חסר להם דבר.  אם הייתי, הייתי יוצר, משנה
ומטמיע את חותמי בחייה לטוב, ולא נותן לכל מחשבה של אושר
שהייתה מרחפת בתוכה בבדידות לגווע למוות ביחד עם כל משאלותיה
ותשוקותיה.  אבל לא הייתי.  אני לא טוב.  אני רק עוד סמיילי
מחייך מזוייף, כמו כולם.

מוקדש לחברתי המבודחת לספסל.  זכרונך הוא ברכה.  שאלוהים
ומלאכיו ישמרו עלייך במקום הטוב שבו אתם נמצאים.