[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כרמל דפני
/
מין שגרה שכזאת

פעם כשהייתי קטנה הייתי חולמת על זה, על הממלכה הקסומה הזאת
שקיימת מעבר לים, זאת שאף אחד לא צועק בה, שאנשים לא מתפוצצים
ושכל מה שרוצים קורה.
היום כשגדלתי הבנתי שהכול בגדר חלום , אני קמה לאוניברסיטה כל
יום ב-8 כדי ללמוד מזרחנות ותקשורת, אני חוזרת הביתה מעשנת
סיגריה וקוראת ספר ואז אני נוסעת לעבודה, כל יום אותו דבר במין
שגרה בטוחה שכזאת, רק עכשיו כשאני חושבת על כך , זה עוד עולם
שהוא בגדר חלום בשבילי, אבל בחיים עצמם כשהוא בא ופותח את
החנות במכנסיים שלו ומפשיל את החצאית השחורה והצמודה שלי
ומתחיל לדחוף אצבעות מזוהמות ואז כשהוא מוצא את הפתח ומושיב
אותי מעליו הוא דוחף את הכלי שלו לתוכי וחודר עמוק לתוך
האינטימיות  שלי כשבאותו הזמן הוא קורע את החולצה שלי מעלי
וממש חזק את החזה שלי ומכאיב לי, ואז אז מתחילות הנשימות הוא
שם את הראש המטונף שלו על החזה שלי ומתנשף ומתנשף  ומתחיל
להקפיץ אותי ולמחוץ אותי, ואז הוא כולו מזיע ועוד יותר מסריח
ממה שהוא היה ומהמחסן הטחוב הזה ביחד, והוא גומר. לי זה כבר לא
אכפת, הוא זורק אותי על הרצפה משליך 50 שקלים ואומר: "זה מה
שמגיע לך, אפילו מיטה לא סידרת לך פה זונה קטנה. "אבל זה לא
משנה כי אחריו יבוא עוד מישהו ולפעמים אפילו כמה ביחד, שמות
אני לא יודעת, פנים אני בקושי זוכרת, רק את הכסף שאני מקבלת
בסוף אני צריכה, אני צריכה כדי לפרנס את התינוק שלי, את מיכאל.
הוא רק בן שנתיים וצריך לשלם כסף על אוכל על בגדים וכמובן על
מטפלת, ברור שלא היא ולא הוא יודעים מה אני עושה, אף אחד לא
יודע וכמו שכבר אמרתי פנים אני לא זוכרת של אף אחד חוץ מאחד,
"רמי" ככה הוא קורא לעצמו. הוא תמיד בא באותה שעה, בשש בערב כל
יום "כדי שיהיה אור ואני אוכל לראות אותך", ככה הוא אומר. הוא
נכנס נועל את הדלת ומוציא את התיק הזה , זה שאפשר לקחת מבעל
המועדון למעלה. הוא מתפשט לגמרי ובא אלי, הוא מוציא מספריים
ובשנייה אחת גוזר את כל הבגדים שלי מעלי, את כל ההגנה הזאת
ששמרה על הגוף שלי מפני הלכלוך שלהם. והוא מצמיד אותי לקיר,
אפילו לא רוצה לשבת על הכסא או לשכב על המזרן כמו כולם, ותוך
רבע שעה הוא מסיים, לא אומר מילה, מתלבש וזורק שטר של 200 ואני
מה אכפת לי, זה כסף לשלושה ימים למטפלת של מיכאל.
עד לפני שבועיים לא היה לי אכפת מכלום. אבל עכשיו אחרי הבדיקות
אני מפחדת, אני מפחדת כמו שלא פחדתי בחיים, מה יהיה על מיכאל
מי יגדל אותו? ההורים מתכחשים כי הוא לא מנישואים ומי נשאר.
הגעתי הביתה ומיכאל עוד היה אצל המטפלת ואז חכתה המעטפה עם
התוצאות, אז איידס אין לי , תודה לאל, אבל משהו אחר יש ועכשיו
צריך טיפול והוא יקר וכסף? אין. התחלתי לבכות בכי תמרורים,
הברז נפתח ולא יכולתי לעצור אותו, בכיתי ובכיתי עד שכל הבגדים
נרטבו לי ואז הלכתי למקלחת וקרצפתי את עצמי כדי להעלים את כל
הזוהמה שהם מחדירים לתוכי, כל יום מחדש אחד אחרי השני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם מתים
בסוף!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/5/08 21:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כרמל דפני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה