למרות שאבא אמר שאסור, ימימה התגנבה לטעום עוד קצת מאמא.
בארבע לפנות בוקר בדיוק צלצל השעון, מנער את קורי השינה
האחרונים מעיניה. היא התעוררה באחת, משתיקה אותו בידה, ובשנייה
מתמתחת. האוויר היה קר וחדר לתוך גופה מבעד לכותונת הלילה
הלבנה, שעוד הספיקה להציל לפני הבריחה הגדולה.
כמה דקות והיא כבר מולה, העייפות כבר מזמן לא איתה, אבנים
נלחצות לרגליה, מהדקות אדמה
והיא מתבוננת בדמות הנטועה, עומדת זקופה.
מאיפה הפעם ? מהפופיק.
את אמא אוכלים לפי הגובה. בהתחלה קרסולי הרגליים, שוק, ירך,
ועכשיו פופיק. כמו סימני גובה על קיר, האחד מתחרה בשני, כל אחת
בצידה שלה, היא ותרצה אחותה מסמנות את קצב גדילת גופן, בגופה.
לפי הסימנים תרצה כבר מגיעה לחזה.
מקרבת את הלחי אל הפופיק ומצמידה את אפה, ריח המלח עולה
בנחיריה, מעלה בה זיכרונות רחוקים. אמא שלי, איך הכל התהפך
ברגע, בשנייה של חוסר תשומת לב, בחוסר היכולת להניח
מזכירה לי מאיפה באתי.
לטיפה קטנה עם הלשון ואמא שוב בתוכך, והיא חושבת האם יש משהו
מנחם בעובדה שאמא שלך תהיה חלק מהדם הזורם בגופך, מתאיך
המתרבים.
כבר כמה שנים שלא שהיא לא יכולה לשאת את טעם המלח בפיה. מאכל
אחרי מאכל מוגש תפל וזועק נוכחותה.
היו זמנים בהם לא יכלה לשאת הנוכחות הזו, הנוכחות הצובטת בה,
המייבשת, הנציבה כל כך. שנאה אותה, היכתה בה בחוזקה , שתישבר ,
שתתפורר...
לשווא.
היו רגעים שכאבה מגעגועים אליה, נצמדה חזק חזק, בדמעות זולגות,
מלח נוגע במלח, ממיס מרחק. באותם רגעים פחדה שתעלם לתמיד.
והיום היא מולה , נושמת נוכחותה , טועמת היותה, מניחה לה
להביט.
היום, גם היא כמותה יושבת ומביטה בעולם שהיה ואיננו.