יופי היא תחושה סובייקטיבית, כך אומרים.  בדרך כלל הייתי מסכים
ומחזק את הטענה, אבל פעם בחיים (ולפעמים כלל לא) אדם זוכה
לשמור לפרטים בזכרונו חוויה עוצמתית שגורמת לו לפקפק ברשות של
אינדיבידואלים אחרים להגדיר אותה כמשהו אחר מלמשל - הסיבה הכי
טובה שקיבלתי לחיים.

למען האמת, ולמען האמת בלבד, בפעם הראשונה שצפיתי במחזה שלה
ההתלהבות שלי הייתה ניכרת, אך לא הרגשתי דבר בפנים.  ייתכן
שהסיבה לכך היא שבפעם הראשונה ראיתי אותה דרך צילום, אבל זו
כנראה שגיאה להמעיט בכוחן של תמונות.  יהיה יותר נכון להמעיט
בכושר השיפוט האנוכי שלי, שגרם לי לנסות להעריך את עצמי בתפישה
החושית הזאת, ולפספס את הפלא שהמציאות הציעה לי לתעד ברוב
נדיבותה ואף ברוב אכזריותה.

אבל תודה על פעם שנייה, ותודה על אותה שנייה שבה הבנתי כמה
מתנשא הייתי על שהצלחתי בצורה מעוררת חלחלה להתעלם דרך משקפי
האגו שלי ממטחי האור האדירים שקורנים ממנה.  אותה שנייה שבה
לפתע כל איברי גופי התעוררו למראה השלמות האינסופית הזו והחלו
לפצוח במחולות מפכחים, שהוכיחו לי אחרי שנים של מודעות עצמית
ממוחשבת שאני לא רובוט עתידני חלול מצופה ברקמות אורגניות,
ושתפקידו היחידי הוא להמשיך להתקיים.  אני בן-תמותה מעורב
רגשות שמתוכם בין אהבה, שנאה, הערצה וקנאה, מתנשא עכשיו דווקא
הפחד.

הפחד מהשלמות האימתנית הזאת שטומנת בחובה סכנות רבות, התחיל
בעיניים.  הוא התחיל ברגע שבו הבנתי שלעולם לא אוכל להבין אילו
רגשות מסתתרים מאחורי עיניים כל-כך עמוקות, ושזו חוסר היכולת
הזאת לצלול לתוכן שתאפשר להן לחדור אותי כאילו כל מחשבותיי
מוצגות לראווה בראשי פרקים מסודרים ומקוטגרים שחור על גבי לבן,
בתוך ספר חסר כריכה במוזיאון למדע.

וכמו במסע של ווידוא הריגה, לאחר שהעיניים בלבד כבר השלימו את
מלאכת הכיבוש, מחליטים להצטרף לחגיגה גם שאר חלקיה למען הסר
ספק, וקשה שלא להתפעל ממלאכת אומנות הלחימה שבה הם שולטים
באופן שוטף.

הגבות והפה הם כלים טקטים של הפנים רוויות האיברים היפים שלה,
שתפקידם בעיקר להטעות.  לעיתים מסכימים עם היתר ולעיתים לא.
תלוי מה אני חושב, איך הם חושבים שעליהם להתבטא כדי שלא אחשוב
את הדבר שחשבתי, וכדי שאדע שעדיף לי לא להתיימר ולחשוב כלל.

הגוף הוא זרוע המבצעת בצורה מתואמת את התפקיד האסטרטגי.  כל
תזוזה של כל מפרק ושל כל שריר ולכל כיוון נבחרים בקפידה כדי
להדהים, וכאילו לא כבר נכנסתי לביצה טובענית שאין ממנה מנוס,
הריקוד הטבעי הזה מעדיף להתעלל בי עוד יותר ולנטרל אותי לכדי
פאסיביות מוכת גורל, בדומה לאדם שקפץ ממטוס ללא מצנח.

כשאני מנסה נואשות להאחז בשיער או בבגדים שלה כדי לנחש תוך כדי
הנפילה אם יש דבר מה המסתתר מאחוריהם, אני כבר מבחין בהבחנה
האחרונה שלי, שאני נטול כל יכולת להבחין.

לבסוף, ותוך כדי ניפוץ שארית האיחולים המזעריים שלי לעצמי
שקיימת אצלה תכונה שהיא איננה מושלמת, אני שומע את הקול המלאכי
והעדין שלה מבשר לי על הבאות.  לסייבורג המתוחכם, המשוריין
והבטוח בעצמו נמצא מתג חבוי שהקים לתחייה מערכות מתכתיות
מחוברות בברגים בעלות צירים משומנים, והפך אותו לילד ערום,
תלותי ומגושם.

אל מול היופי שנוצר בהרמוניה מהמכלול המושלם שלה, נותרתי אני
בוהה בה כבאל, פעור פה ומשולל זכויות שליטה במוחי, בלבי, ואף
בגפיי.  נותרתי יצור אחר כלעומת שבאתי, ושום דבר שידעתי על
העולם ועל עצמי לא ישאר כשהיה.  אך בתוך הכאוס הסרטני שלוקח
עתה חלק ממני, נותרה תקווה אחת להמשך.  תקווה בצורה של אקסיומה
חדשה שממנה אוכל לצמוח, ושללא תלות בכמויות האנדרואידים ההוזים
שינסו לסתור אותה, אמשיך להחזיק בה כל עוד נשמה באפי.  שום אדם
לא יטיל ספק בחוויה שלי אותה ויאמר לי שהיופי שלה הוא
סובייקטיבי.  הוא אוניברסלי.  ומי שלא חושב כך הוא רובוט.