"בוא  פשה",  הוא  מדרבן  אותי  בלי  להסתובב  ואני  מסתכל  על
הרגלים  הגדולות  שלו, לא  מרים  את  הראש  ורץ.  "הנה  כאן,
אני  בטוח  שנמצא,  אני  וניסו  למדנו  יחד,  אצלו  יש  הכל,
אל  תדאג,  היום  תוכל  כבר  לשחק",  והוא  נכנס,  עוד  שני
צעדים  גם  אני.  "היי  באטה,  קאקסי?"  הוא  אומר  חזק.  אני
מתיישב  על  הכסא  של  מדידת  הנעלים  מריח  עור  וגומי.  הם
שותים  קפה  שחור  מכוסות  זכוכית  שנפתחות  כמו  פרח  בבוקר
וניסו  מנפח  את  הכדור  ואחר  כך  מקפיץ,  הכדור  בורח  לו
כי  הוא  לא  יודע  להקפיץ,  "קולקו  באטה?"  
אבא  משלם  ואנחנו  יוצאים.  אני  שמח  אבל  פוחד  לכדרר  על
המדרכה  שלא  יפול  לי  הכדור  למכוניות.  לפני  שאני  נכנס
למוריס  האפורה  שלנו  שנסגרת  תמיד  חזק,  אני  מחבק  את
אבא,  קשה  לי  להקיף  את  הכרס  והכתפיים  הרחבות  אז  אני
נותן  לו  נשיקה  ואומר  לו  תודה.  הקוצים  על  הפנים  עוקצים
אותי.  אני  אוהב  את  הריח  של  הזיעה  והמלט  שיש  תמיד
לאבא.
    בצהרים  כשאני  חוזר  הביתה  עם  אימא,  אני  מכדרר
ועושה  רעש  איום  ונורא  לשכנים,  בחדר  המדרגות.  בבית,
אימא  הזהירה  אותי  שאני  לא  אכדרר  כי  משהו  עוד  ישבר,
ורק  זה  חסר  לה  עכשיו.
בלילה  מאוחר,  לפני  שהעיניים  שלי  כבר  לא  יכולות  לצפות
יותר,  אני  שומע  את  אבא  חוזר  ונכנס  ישר  למקלחת  ואמא
שמה  לו  אוכל  והם  מדברים  בבולגרית  ואני  יודע  ששוב  חזר
צ'ק  ומרגיש  קצת  אשם  בגלל  הכדור  שעלה  קצת  יותר  ממה
שסבתא  נתנה  לי  לחג  ואבא  היה  צריך  להוסיף  2  לירות
שניסו  בשום  פנים  ואופן  לא  יכל  לעשות  הנחה  גם  לא
לבאטה.
    בשבת,  אבא  שאל  איך  הכדור  והושיב  אותי  על  הברכיים
שלו,  במרפסת  הגדולה  איפה  שנכנס  מלא  אור  ואבא  אוהב
לשבת  עם  חברים  ולשתות,  ונתן  לי  לטעום  מהערק  וקצת
קפוסתה  שהוא  מכין  לבד,  "להחזיק  בפה,  תספור  שלוש  ואז
תבלע,  ככה  לא  יהיו  לך  דמעות."  אמרתי  לו  שבסדר  ואכלתי
מהר  מהקיופולו,  קצת,  רק  מזלג  אחד,  כי  מזטים  זה  לא
ארוחת  צהרים.
השכן  הרומני  שישב  עם  אבא  וברח  מאישתו  שלא  מדברת  איתנו
ושאחרי  כמה  שנים  תלה  את  עצמו  במקלחת,  כי  הוא  יצא
לפנסיה  מוקדמת  בטעות,  שר  ותופף  באצבעות  כמו  שרק  הוא
יכל,  שנשמע  ממש  חזק,  ועודד  אותי,  "ברבו,  אתה  כבר
גבר",  ואז  ידעתי  שאבא  מאוד  גאה  בי,  ושאני  צריך  עכשיו
ללכת  לחדר  שלי  כדי  לא  לגמור  להם  את  המזטים.
    למחרת  שיחקנו  סטאנגה  עם  הגדולים  בכדור  והכדור
התפוצץ.  ידעתי  שלא  הייתי  צריך  לשחק  ברגל  עם  כדור  סל.
הכדור  פגע  בעמוד  ובסורגים  של  החנות  צילום  ונחת  על
השפיץ  של  הגדר  והאוויר  יצא  במכה  אחת.  הגדולים  אמרו  לי
שהם  יתחלקו  איתי  בכסף  אבל  ידעתי  שהם  אומרים  את  זה
רק  בגלל  שבכיתי  ומחר  אני  לא  אראה  מהם  לירה.
החבאתי  את  הכדור  מתחת  למיטה,  שעכשיו,  בלי  אוויר  הוא
יכל  להיכנס  לשם  ולא  סיפרתי  לאף  אחד.
בערב  הלכתי  לישון  מוקדם  והתאמצתי  להירדם  לפני  שאבא
יחזור  וישאל  אותי  איך  הכדור.
    ככה  עברו  כמה  ימים  עד  שסיפרתי  לאימא,  כשהיה  לה
מצב  רוח  טוב,  שיש  חור  בכדור  ויצא  לו  כל  האוויר  ואני
לא  יודע  איך  זה  קרה  ואימא  שלא  הבינה  בכדורים  חשבה
אולי  שצריך  לנפח  אותו  שוב  אם  יצא  לו  האוויר,  ואני
אמרתי  לה  שאני  לא  חושב  שזה  יעזור  כי  אוויר  לא  יוצא
סתם  מכדור  ושכנראה  קרה  לו  פ'נצר,  וביקשתי  ממנה  שלא
תספר  לאבא  וגם  היא  חשבה  שלא  כדאי  לספר  לו  עכשיו
ונראה  מה  יהיה.
    בינתיים  לפחות,  הרגשתי  הקלה  שלא  שמרתי  את  הסוד
שלי  בבטן  יותר  ולא  היה  איכפת  לי  להגיד  לאבא  שהכדור
בסדר,  כשהוא  שאל  אותי  איך  הכדור,  כי  גם  אימא  חשבה
אותו  דבר  כמוני  שלא  כדאי  לספר  לו,  ולא  הרגשתי  שאני
משקר  לאבא,  כי  בעצם  עזרתי  לו  לא  להיות  עצבני  ממני,
בגלל  הכדור,  יש  לו  מספיק  על  הראש  מכל  הצ'קים  שחוזרים
והמנהל  של  הבנק,  ז'אקו,  שכל  הזמן - בגלל  שהוא  היה  עם
אבא  בשומר  הצעיר  בסופיה  והם  עלו  לארץ  ביחד  והיו
שומרים  על  סוסים  בקיבוץ  -----,  וגם  היו  במלחמה  ביחד -
חושב  שהוא  יכול  ללמד  את  אבא  איך  לנהל  את  העבודה  שלו,
ואבא  בכלל  לא  מחשיב  את  ז'אקו  חבר  שלו,  בגלל  שהוא
מלקק  תחת  והולך  עם  חליפות  גם  כשיש  חמסין.
   
    עם  הזמן  אבא  כבר  הפסיק  לשאול  אותי  על  הכדור,
ומצא  כבר  דברים  אחרים,  ואני  הרגשתי  יותר  בטוח  ללכת  עם
אימא  למגרש  ולא  להישאר  בבית  ולשחק  עם  כל  הגדולים
שכבר  לא  יודעים  מה  לעשות  עם  עצמם  בחופש,  שיצא  לכולם
כבר  מכל  החורים.
במגרש,  אבא  נתן  לי  להשקות  את  הבלוקים  וכל  הזמן  משך
בשבילי  את  הצינור,  שלא  יפיל  אותי  מהחומה  של  הבלוקים
20,  כמו  שקרה  פעם  כשנכנסה  לי  הרגל  בתוך  הבלוק  ונפלתי
כשהבלוק  על  הרגל  שלי  ורק  במזל  גדול  שהיה  לי  שאלוהים
שומר  עלי,  הבלוק  התרסק  והרגל  השתחררה  ממנו  לפני  שממש
הרגשתי  את  האדמה  ולא  קרה  לי  נזק  בלתי  הפיך.  מאז  אבא
לא  נתן  לי  לעלות  על  הערמות  של  ה- 20,  ורק  על  הבלוק
10  והבלטות  של  המדרכה  שלא  היה  בהם  חורים  בכלל  והיו
מסודרים  בסטיפטות  כמו  ספרים,  שורה  מעל  שורה,  אבל
עכשיו,  אחרי  שהוכחתי  לאבא  שאין  סיכוי  בעולם  שהרגל  שלי
תיכנס  לחור  של  הבלוק  20  כי  הרגל  שלי,  קוסקוג'אמי  טי
לונסו,  כבר  גדלה,  הוא  קיבל  את  ההוכחה  שלי  והסכים  שאני
אשקה  גם  את  הבלוק  20,  והוא  רק  עוזר  לי  עם  הצינור
כי  זה  לא  קשור  לרגל.  אחרי  כמה  זמן  שהוא  ראה  שאני  לא
נופל,  הוא  הסכים  שאני  גם  אמשוך  את  הצינור,  אחרי
שהבטחתי  לו  שאם  הצינור  ייתפס  בשפיץ  של  בלוק  בהתחלה  של
השורה  כמו  שהיה  קורה  לפעמים,  אני  לא  אנסה  להעיף  את
הצינור  באוויר  כמו  שהוא  עושה,  אלא  אני  אשחרר  אותו
ביד,  גם  אם  אצטרך  לרדת  למטה  ולעשות  את  זה  משם,  יש
לי  זמן  ושום  דבר  לא  בוער.
ככה  אבא  יכל  להתפנות,  בגלל  שהטריילר  של  המלט  הגיע
ושוב,  בגלל  השביתה,  הוא  הגיע  לבד  ולא  היה  מי  שיעזור
לו  לפרק  את  המאתיים  שקים  והוא  היה  צריך  לעזור  לנהג
של  המפעל  לפרק  את  כל  השקים  לתוך  המחסן  איפה  שהיו  כל
השקים  תמיד.  בהתחלה  הוא  היה  מפרק  שניים  שניים  על  הגב
ורק  בסוף  כשהוא  היה  קצת  עייף  הוא  לקח  רק  אחד  על
הגב,  כדיי  שיהיה  לו  יותר  קל  ולא  ישבר  לו  הגב.
    כששנינו  גמרנו  לעבוד  הלכתי  למכולת  של  מיקו  וקניתי
אוכל  וסיגריות  רויאל   ואכלנו  במשרד  עם  כל  התמונות  של
הנשים,  כשאני  יושב  בכורסא  של  אבא  שהיה  עליה  מגבת  עם
הזיעה  שלו  ואבא  יושב  מהצד  השני  של  השולחן  ומסתכל  מתי
כבר  יגיע  מרקו  עם  המשאית  להוציא  סחורה  שאבא  הבטיח
לקבלן  המרוקאי  ובניו  מחולון.

    בדיוק  כשהרגשתי  שאני  ממש  עוזר  לאבא,  והוא  יכול
יותר  להתפנות  לשמור  שהפועלים  יעשו  את  התערובת  כמו  שהוא
לימד  אותם  כבר  אלף  פעמים,  נגמר  החופש,  ואחריו  הגיעו
החגים  ואחריהם  כבר  היה  התור  שלנו  לחברים  שמתאספים  כל
יום  שישי,  ואימא  ואבא  התחילו  להכין  את  כל  המזטים  שכל
כך  אהבתי  כי  תמיד  אימא  הייתה  מכניסה  לי  לחדר - כשכולם
היו  כבר  קצת  שתויים,  ודיברו  בקול  רם,  ואבא  מקודם  כבר
עשה  לי  בחינה  של  השתייה  ושלח  אותי  לחדר,  והיה  שמח -
צלחת  גדולה  עם  כל  מה  שאהבתי,  וחוץ  מזה  תמיד  היה  נשאר
הרבה  כי  אימא  פחדה  שלא  יספיק  לאורחים.
    אבא  היה  מכין  את  הקיופולו,  כי  רק  הוא  יודע  להכין
את  הקיופולו  כמו  שסבתא  שלו  הייתה  מכינה  בסופיה  ושום
קיופולו  לא  היה  מגיע  לקרסוליים  של  הקיופולו  שהיא  הייתה
מכינה,  למרות  שגם  אימא  ידעה  להכין  קיופולו  ואף  פעם
לא  הרגשתי  שיש  הבדל.  אימא  הכינה  את  שאר  הדברים  ולא
היה  לה  איכפת  שאבא  חושב  ככה,  כי  לפחות  הוא  עוזר  לה
ולא  הכל  על  הראש  שלה.
    באותו  היום  חזרתי  מהבית  ספר  והכנתי  את  השעורים
בלי  שאימא  שאלה  אותי  ואבא  הגיע  מוקדם  עם  הקניות  וקצת
דיבר  עם  אימא  ונכנס  להתקלח  והלך  לנוח  והם  קצת  דיברו
בבולגרית  בחדר.  לא  על  צ'קים  אני  חושב.
אחר  כך  כשהוא  קם  הוא  התכונן  לעשות  את  הקיופולו  כי
תמיד  כשהוא  מכין  משהו  יש  רעש  מהמטבח  ואימא  שלא  אוהבת
להסתובב  לו  בין  הרגליים  כשהוא  כבר  מחליט  להכין  משהו,
כיוונה  אותו  מהסלון  איפה  נמצאים  כל  הכלים.  אבא  אהב
שאני  מסתכל  עליו  והוא  יכול  ללמד  אותי  שגם  אני  ידע
להכין  קיופולו  כמו  סבתא  שלו,  לאישה  האשכנזיה  שבטח  תהיה
לי.  
    הוא  שטף  את  ארבעת  החצילים  הבינוניים - לא  גדולים
מדי  שיש  בהם
תמיד  יותר  גרעינים  מבשר  והרבה  מים  מכל  החקלאות
המודרנית  הזו  שרק  רוצה  לעשות  יותר  כסף - ניגב  אותם
במגבת  והניח  על  האש  בגז  להצלות,  שניים  על  כל  אחת
מהעיניים  הגדולות,  טוב  טוב  מכל  הצדדים  ואחר  כך  גם  שני
פלפלים  אדומים  גדולים  ולא  כבדים.
"אתה  רואה,"  הוא  כל  פעם  היה  אומר  לי,  "ככה  צריך
לצלות  אותם,  טוב  טוב,  עד  שמתחיל  לנזול  מהם  מים  ונכנס
להם  אש,  מכל  הצדדים."  אחר  כך  הוא  היה  מניח  אותם  לנוח
קצת  ולהתקרר  לפני  שהוא  יתחיל  להוריד  להם  את  הקורה,
בלי  מים  שזה  מה  שכולם  עושים  בשביל  לקצר  את  הזמן
ומכניסים  מים  לקיופולו  ומחרבנים  אותו.
אחר  כך  הוא  קילף  את  החצילים  והפלפלים  מהקורה  באצבעות
שכל  פעם  קצת  נשרפו  לו  והוא  היה  שוטף  במים  קרים  ומנגב
במגבת  ומקלף  עוד  קצת  ועוד  קצת,  עד  שכל  החצילים
והפלפלים  היו  מקולפים,  ככה  טוב  טוב  שאפשר  היה  להרגיש
את  הבשר  שלהם,  והיה  משאיר  במסננת  פלסטיק  מעל  לכיור
שכל  המים  יצאו.
בינתיים  הוא  הוציא  מהראש  של  השום  חמש  שניים  בינוניות
וקילף  אותם  אחרי  שנתן  לכל  אחת  מכה  על  השיש  עם  הכף
יד  הגדולה  שלו,  שהיו  בה  קילופים  מהמלט,  "אימא  סיפרה
לי  מה  שסיפרת  לה,"  הוא  אומר  לי  פתאום,  ואני  מרגיש
איך  אני  הופך  לקיפוד  שהולך  לחטוף,  אני  מוריד  את
הרגליים  מהכיסא  ומישר  את  הגב  על  המשענת,  מחזיק  חזק
חזק  את  הידיים  על  הכיסא  ומוכן  לברוח,  "אתה  יודע,
אנחנו  שנינו  גברים  וזה  עניינים  של  גברים,  מה  שסיפרת
לאימא  היום  בבוקר,  דברים  כאלה  אתה  יכול  לספר  גם
לאבא,"  הוא  אמר  והקול  שלו  השתנה  כמו  שתמיד  אהבתי
כשעברתי  את  המבחנים  של  הערק.  הוא  קיצץ  את  השום  קטן
קטן - בלי  להתעצל  כמו  האשכנזיות  שמשתמשות  במכשיר  הזה
שמשאיר  חצי  שום  בתוכו  ומוציא  רק  נוזל  של  שום,  ואחר
כך  כשאוכלים  את  הקיופולו  לא  מרגישים  אותו,  רק  מריחים
אותו - ואני  הרגשתי  שיוצא  ממני  האוויר  ושמתי  עוד  פעם
את  הרגליים  על  הכיסא  ועשיתי  מוסיקה,  ככה  עם  האצבעות
על  השולחן  איפה  שהיה  הפיירקס  הגדול  שאבא  הוציא  וכבר
שם  את  השום  בתוכו  שיעבוד.  בבוקר  אחרי  שהתעוררתי
והתחתונים  שלי  היו  דביקים  סיפרתי לאימא  שכנראה  גם  אני
קיבלתי.  "בסדר  אבא,"  אמרתי  לו  ויותר  לא  דברנו  על  זה.

הוא  חיפש  את  הכף  הגדולה  מהעץ  שכבר  היה  לה  בצד  אחד
ישר  מכל  הפעמים  שאימא  או  אבא  קיצצו  אתה  חצילים,  כי
ברזל  עושה  שחור את  החצילים,  ואימא  צעקה  לו  מהסלון
שיחפש  טוב  טוב  בארון  של  הסירים,  אולי  היא  מתחבאת
מאחורי  הסירים,  כי  למגרה  של  כל  הכלים  היא  לא  נכנסת.
אבא  מצא  והתחיל  לקצץ  את  החצילים,  אחד  אחד,  קודם  לרוחב
אחר  כך  לאורך,  פעמיים  בכל  צד  ליתר  ביטחון,  כי  חס
וחלילה  שיישאר  בקיופולו  חתיכה  שלמה  של  חציל,  הוא  הכניס
את  מה  שקיצץ  שוב  לתוך  המסננת  מהפלסטיק  שיצאו  עוד
המים  ובינתיים  קיצץ  בסכין  גדולה  את  הבשר  של  הפלפל,
בלי  הגרעינים,  מזה  יש  מהחציל  בלי  עין  הרע,  קטן  קטן,
שיתן  צבע  וקצת  טעם  ולא  ישתלט  על  הקיופולו,  אחר  כך
הוא  שפך  הכל  לתוך  הפיירקס  וערבב  והוסיף  פלפל  שחור
מהמטחנה  שמסובבים,  לא  הרבה,  וגם  מלח,  לא  הרבה,  שלא
יהיה  פתאום  מלוח  מדי,  ושמן,  "אתה  רואה  פשה,  שמן  זה
הסוד  של  הקיופולו,  רק  שמן  רגיל,  לא  זית  ולא  שמיית,
רק  שמן  רגיל  והרבה  שמן,"  הוא  שפך  שמן  וערבב  בכף  של
העץ,  "אתה  רואה  איך  השמן  נעלם,  הכל  נספג  בחצילים  שאין
להם  הרבה  מים,"  והמשיך  לשפוך  עוד  שמן  ושוב  ערבב
וחיכה  ועוד  פעם  שמן,  "ולערבב  טוב  טוב  שהשמן  ייספג,"
עד  שהקיופולו  מחליף  קצת  צבע  ומתחיל  להיות  מבריק,  סימן
שהחציל  לא  יכול  לספוג  יותר  שמן,  "זהו  לא  להוסיף  יותר
שמן,  אתה  רואה,  מי  שמוסיף  עכשיו  שמן,  כמו  החברות  של
אימא  שלך,  אתה  מרגיש  שמן  ולא  קיופולו,  בוא  תטעם,"
והוא  נותן  לי  לטעום  מהכף  הגדולה  מהצד  העגול  שלה.  
    "טעים,"  אני  אומר,  ואבא  סוגר  את  הפיירקס,  חצי,
שלא  יהיו  טיפות  מים  ומשאיר  על  השיש  שהקיופלו  יעבוד
קצת  ואחר  כך,  כשהוא  יתקרר  לגמרי,  צריך  לערבב  שוב
ולטעום  אם  לא  צריך  עוד  קצת  מלח,  ולהכניס  למקרר,  ואני
בינתיים  הולך  לחדר  שלי  ונשכב  על  המיטה  ובודק  שהכדור
נמצא  מתחת  ואף  אחד,  חס  וחלילה  לא  הוציא  אותו  משם.
הכדור  שם,  אני  מרגיש  אותו  באצבעות  שלי,  ודוחף  אותו
עוד  קצת  בקצות  האצבעות  שלי  ובודק  שלא  רואים  אותו  גם
אם  עומדים  בפתח  של  החדר  ומתכופפים  בטעות.
    היום  שישי  עבר  בשלום,  כולם  היו  שמחים  ואבא  עשה
לי  בחינה  ושוב עליתי  בדרגה,  ובלו  שאין  לו  ילדים  כי
לאשתו  יש  בעיה  אמר  כל  הכבוד,  גבר,  וסמצ'ו  כמו  תמיד,
השתכר  עוד  לפני  ששתה,  כי  הוא  בכלל  לא  ידע  לשתות,  כמו
אבא  שלו,  שהיה  סנדלר  בסופיה  וכולם  חשבו  שהוא  כל  הזמן
שיכור,  ולא  ידעו  שזה  בגלל  הדבק  מגע,  ואבא  נתן  לי
במזלג  שלו  מהקיופולו  ומלפפון  חמוץ  שמזל  שהספיק  להיות
מוכן  לחברים  כי  היו  כמה  ימים  בלי  שמש,  ושלח  אותי
לישון  שכבר  מאוחר.  
אני  לא  נרדמתי  מהרעש  שעשו  החברים  לכל  השכונה,  למרות
שאף  אחד  לא  צעק  והזמין  משטרה  כמו  בפעם  הקודמת  ששכן
חדש  מהבית  ממול  שלא  הכיר  את  אבא  הזמין  אותו  לרדת  ורק
במזל  החברים  תפסו  את  אבא  שרצה  להראות  לו  מקרוב  את
השקע  במצח  שלו  ובאה  רק  משטרה  ויושקו  שהוא  מפקד  של
התחנה  בשעון,  שלח  אותם  בחזרה  לתפוס  גנבים.
אימא  הביאה  לי  צלחת  שאכלתי  ורק  אחר  כך  נרדמתי.
   
    שוב  היה  לי  כסף  מהחגים  שסבתא  נתנה  לי  ורציתי
לקנות  כדור  חדש  כי  הרגשתי  שאני  חייב  לשפר  את  הכדרור
אם  אני  רוצה  להמשיך  להיות  טוב  ואולי  להתחיל  לנצח  את
רפי  שהיה  קצת  יותר  גבוה  ממני  והתחיל  לגדול  לו  שפם.
אימא  שלא  ידעה  אפוא  קונים  כדור  סל  חוץ  מניסו  שיכול
בטעות  לספר  לאבא  אם  הוא  יפגוש  אותו  בבנק  או  בגרעינים
של  בכור  ביום  שישי  בצהרים,  הציעה  שגם  הפעם  אני  יקנה
אוניה  גדולה  להרכבה,  שאני  כל  כך  אוהב,  ואולי  היא
תוסיף  לי  משהו  ונוכל  לקנות  הפעם  את  האוניה  הענקית
השחורה  עם  המפרשים  והסולמות  מחוטים  אמיתיים  שכל  כך
רציתי  לקנות  בפעם  שעברה  והמוכר  חשב  שאני  עוד  קטן
בשביל  אוניה  כזו,  ואימא  הסכימה  אתו  בהתחלה  אבל  אחר  כך
הבינה  שטעתה  כשראתה  באיזו  מהירות  בניתי  את  האוניית
המלחמה,  אפילו  שגם  אותה  חשב  המוכר  שתהיה  לי  בעיה
לבנות  אם  אני  בונה  בלי  עזרה  של  אדם  מבוגר.    
    רציתי  אוניה  ורציתי  כדור  סל  ואבא  כבר  שאל  אותי
אם  גם  הפעם  אני מתכוון  לחסוך  את  הכסף  עד  לחנוכה,
שבסוף  עוד  אני  אצא  לו  בנקאי  כמו  זאקו,  ואני  אמרתי
שאני  לא  יודע  ושיכול  להיות,  ואבא  חייך,  כי  בלב  שלו,
אני  חושב  שרצה  שאני  אהיה  מלומד,  ולא  כמוהו  שעלה  לארץ
בדיוק  כשכבר  היה  רשום  לפוליטכניק  בסופיה  ולא  התחיל
ללמד  כי  היו  חייבים  להעלות  לארץ  כל  החברים  בשומר
הצעיר  בשביל  להלחם  ולהקים  מדינה  חופשית  וצודקת.

    בחופש  חנוכה  לא  ירד  גשם  ואני  יכולתי  ללכת  למגרש
של  אבא,  סבתא  כבר  נתנה  לי  את  דמי  החנוכה  והקופה  שלי
הייתה  שמנה  כמו  שבחיים  לא  הייתה.  רפי  הפסיק  לגבוה
והתחיל  להתגלח  למרות  שאבא  שלו,  שעבד  בחברת  חשמל  וקרא
הרבה  ספרים  של  הספרייה  לעם  שהיו  מקבלים  דרך  ההסתדרות,
יעץ  לו  לא  לעשות  את  זה  כי  ככה  יגדל  לו  יותר  ויותר,
וידעתי  שזו  ההזדמנות  האחרונה  שלי  לנצח  אותו  באחד  על
אחד,  כי  הייתי  ממש  בגובה  שלו ואצבע  יותר  בכתף.
    בגלל  שלא  ירד  גשם  לא  הייתה  סיבה  לא  להשקות  את
הבלוקים  10  ו- 20  והיה  ברור  לכולם  שאם  אני  שם  אז  זאת
העבודה  שלי,  אימא  הייתה  במשרד  ורשמה  כמה  הזמנות  חדשות
שהגיעו  ואבא - שכבר  יכל  להרשות  לעצמו  לא  לעמוד  ליד
המערבל  של  התערובת,  כי  היה  לו  פועל  חדש  שהיה
אינטליגנט  וזכר  איך  לעשות  את  התערובת  בדיוק  כמו  שאמרו
לו - תיקן  את  המשאבה  של  הבריכה  איפה  שהיו  שמים  את
הבלטות  במשך  יומיים  בתוך  מים,  אחרי  שהיו  מתייבשות
ויוצאות  חלק  מהתבניות,  כדי  שיתחזקו  חזק  ואפשר  יהיה
אפילו  להעלות  עליהן  עם  פרייבט,  שזה  היה   האחריות  שאבא
היה  נותן  והשם  שלו.
    פתחתי  את  המים  בצינור  ועשיתי  קיפול  כמו  שאבא  לימד
אותי  שהמים  לא  יתבזבזו  עד  שאני  יעלה  על  הערימה  של
הבלוקים,  ואחרי  שהשקיתי  את  הערימה  הקטנה  יותר  של  הבלוק
10  טיפסתי  על  הערימה  של  הבלוק  20  והתחלתי  להשקות.  
השמים  התחילו  להיות  מעוננים  והשמש  הלכה  עד  לסוף  הערימה
עד  שנעלמה  לגמרי.  הרעש  של  המכונה  של  הבלטות  היה  חזק
וסתם  לי  את  האוזניים  בכל  פעם  שהפועלים  הידקו  את  הבלטה
החדשה  בתוך  התבנית  הגדולה  לפני  שהוציאו  אותה  והניחו
על  העגלה  שתתייבש.  הרעש  לא  יצא  לי  מהאוזניים  גם
כשהמכונה  לא  דפקה,  כשהפועלים  רק  שמו  את  התערובת  בתוך
התבנית.  עברתי  בלוק  בלוק,  כדי  לא  לפספס  ובגללי  אולי
יבנו  בית  עם  סדקים,  גם  אם  זה  ייקח  לי  יותר  זמן.
הייתי  גבוה  והייתה  קצת  רוח  ונהיה  יותר  ויותר  שחור
בשמים  וחשבתי  איך  אני  יכול  לנצח  את  רפי  ובדקתי  שהרגל
שלי  יושבת  על  החיבור  של  הבלוק  בכל  פעם  שעשיתי  צעד
קדימה  ומשכתי  את  הצינור,  שלא  יתקע  באיזה  פינה.
המים  יצאו  בזרם  דק  וחזק  בזכות  האצבע  שלי  שלחצה  על
הסוף  של  הצינור  אפילו  שכבר  קצת  כאב  לי  ביד  וידעתי
שרפי  מנצח  אותי  באחד  על  אחד  רק  בגלל  שהוא  יכול
להתאמן  בכדור  של  וגנר,  השכן  שלו  השמן  הקטן  הבן  זונה,
ולא  בגלל  שהוא  יותר  טוב  ממני,  והרעש  של  המכונה,  והרגל
ועוד  בלוק,  ועוד  בלוק, והיה  רעם  גדול  שנכנס  לי  בתוך
האוזן  יותר  מהמכונה,  ומים  משפריצים  והיד  שכבר  כאבה,  
ורפי,  ואוניה  וצריך  להחליט,  צריך  להחליט,  הרעש   ואחר
כך  חושך.

    בערב  כשאבא  בה  לבקר  אותי  בבית  חולים  דונולו
במחלקה  איפה  שהיו  כל  הילדים  והיה  כל  הזמן  רעש  ושמח,
אימא  אמרה  לו  שלא  משחררים  אותי  למרות  שהגבס  ברגל  כבר
התייבש  והם  מקווים  שהעצם  תתחבר  תוך  שלושה  חודשים,
ואחרי  קצת  פיזיותרפיה,  כי  אני  צעיר,  אני  יוכל  לחזור
לשחק  כדור   רגל  כאילו  לא  קרה  כלום,  אבל  צריך  להישאר
לילה  אחד  בהשגחה  אחרי  זעזוע  מוח.
אבא  נתן  לי  את  השוקולד  עם  הפצפוצים  שקנה  לי  ואמר
שמזל  שיצאתי  בזול,  כי  איך  שנראיתי  בתוך  כל  הבלוקים
השבורים  שירדו  יחד  איתי  לרצפה  הוא  חשב  שהלכתי  לו,  ורק
כשהתחלתי  לדבר  מתוך  השינה  בתוך  המוריס,  כשהוא  נסע  כמו
משוגע  לבית  חולים,  הוא  נרגע  קצת  ולא  עשה  תאונה.  אימא
חתכה  לי  קוביות  מהשוקולד  והכניסה  לי  לפה  ואבא  ניגב
את  הפנים  מהזיעה  במטפחת,  אפילו  שלא  היה  חם  במחלקה
ואחר  כך  לפני  שהלך,  כי  שוב  איזה  קבלן  פשט  את  הרגל
וצריך  לראות  מה  אפשר  להציל  מכל  הצ'קים  הדחויים  שהוא
נתן,  הוא  אמר  לי  שאחרי  שאני  אוכל  לעמוד  על  הרגליים
נלך  לניסו  והוא  ייתן  זריקה  אחת  לכדור  עם  חומר  שיש  לו
מאמריקה,  שאחר  כך,  גם  אם  אני  ידחוף  מסמר  לכדור  הוא
לא  יכנס,  וחיבק  אותי  חזק,  עם  הקוצים  והריח  של  המלט.