12:39
15.12.07
קמתי, אכלתי, קראתי מעט עיתון. התקלחתי מקלחת טובה. זה
בדיווח.

אני מקיצה שוב במיטה המתקפלת, הקטנה, המכרבלת לחיי החדשים ולא
מצליחה להתגעגע או לכאוב. כשהחלונות נפתחים, השמש חודרת פנימה
דרך הריאות, אל הבטן. היתה חודרת גם אל איברי הרבייה - אבל הם
רדומים ומושתקים. הסתכלתי אתמול על תמונות זימה בשירותי
המועדון המוארים באור אדום. הסתכלתי כמו ילדה שמתבוננת. כמו
הילדה שהייתי לפני שנים רבות ומעשי זימה.
ניקית אותי. ואני מסתובבת בעולם טהורה ונקיה עכשיו. חסרה את
הקרום המגן שבו עטפת אותי, שבו עטף אותי החום שלך. בימים
הראשונים הכל חדר אליי פנימה, עכשיו חודר מעט פחות.
אבל עדיין - חשופית.
ואלו דווקא לא המלים שלך (המשפט הזה זורק אור על תקופה רחוקה
ואחרת, שבה היו מלים לי שאינן ממך). אבל כן, במהותי אני
חשופית. רק שלא יזרקו עליי יותר מדי מלח, שלא ישרפו אותי.
לחם שאפיתי, לחם כבד ומלא, לחם עם שיבולת שועל ופשתן וזרעי
חמניה ומעט בהרט, יותר ממה שהיית חפץ.
בכמה כמון וקינמון אני יכולה לתבל את האוכל שלי כעת.
נוטלת פטריות יער. הן לא עסיסיות מספיק, אך אני מסתפקת ומאושרת
בהן ופרוסות בצל דקיקות ומעט רוקפור לתוך הביצה, עשבי תיבול
למים הרותחים. ושמש ואוויר טוב באמצע דצמבר.
עיתונים של שבת ומוזיקה.
וטעים לי ונעים לי.
אני יודעת שזה זמני, אבל לא מצליחה לראות הלאה, כי טוב לי
עכשיו. חשופיות לא חושבות רחוק ולא מצליחות להמנע מכאבי עתיד
רחוק ובלתי ידוע.