סליחה, אני לא עומדת בפניך. כעסתי כל כך, אבל זה היה באמת
מאהבה. לא ידעתי מה להגיד לך, אמרתי לך. ועכשיו.. כל הריח הזה
שלך עליי.. אני עדיין מרגישה את הידיים שלך.סליחה, הפכתי לגרוע
ביותר, לא תכננתי את זה מראש.. אבל ידעתי, ידעתי שאתה ואני
נהיה במקום הזה, ידעתי גם כשאתה לא ידעת. ישנו מחובקים, ואני
שכל כך אוהבת לישון לבד.. באמת שלא היה אכפת לי, אני אוהבת
לשמוע אותך נושם. אני אוהבת לצחוק עליך. כשכעסתי, זה רק כי
נתתי לעצמי ליפול ככה איתך, ואתה לא אסיר תודה מספיק שיש לך
אותי. איך לאדם יכול להיות כל כך הרבה כוח עליי? אז אמרתי לך
את זה, אפילו שאסור לומר דברים כאלה. אמרתי "אתה צריך לצאת
מנקודת הנחה שיש לך כוח עצום עליי" ואתה אמרת שלי יש כוח עצום
יותר עליך, אבל לזה אני באמת לא מאמינה. לפעמים אני מקללת את
הרגע בו פגשתי אותך. רציתי אהבה מטורפת עם סכינים ודם ולעשות
את זה כמו חיות. ובאותו לילה, באמת שפחדתי, פחד מוות, כי ידעתי
שאם אומר 'כן' זה יכניס אותי לפנטזיה של עצמי, ולפעמים פנטזיות
מקומן רק בראש. לא יכולתי להיות שקולה איתך, לא יכולתי לפעול
מהראש, פעלתי ככה, מהורידים. ידעתי איך שאתה מסוגל לשקר, ואיך
שאני מסוגלת ליפול, ידעתי לאיזה שפל אתה יכול להוביל אותי,
ידעתי כמה הפסנתר יאהב את זה וכמה הוא ישנא אותי. והצלילים הם
כמו חשמל, ואתה מנגן כמו מים..קצר חשמלי, והזמן עוצר. לפעמים
אני חושבת שזה ימשך שנים, לפעמים אני חושבת שזה ייגמר מחר. פעם
זה הדליק אותך, כשאמרתי שאני לא יודעת מה יהיה איתנו בשבוע
הבא.. היום אני כבר פוחדת להגיד דברים כאלה. זה כמו נשיכות,
במיטה, בשלב מסויים הגוף לא באמת מסוגל להבדיל בין תענוג לכאב
והכל מתערבב אצלי. אז אתמול כשכעסתי, באתי עם טקסטים, באתי עם
אמירה, באתי להיפרד. אבל כששאלת אותי לא באמת יכולתי לשקר, אז
סליחה, אני פשוט לא עומדת בפניך. |