"תראה אותי!" אני צועקת לך. כל היין נשפך על המפה הלבנה. אין
מרצפת אחת ברצפה שלא מלאה באוכל. המנקה הייתה פה רק אתמול.
אפילו הקירות העירומים שלנו צוחקים בשקט. שמח בבית.
"תראה אותי!" אני עומדת על הראש. אני פורסת על השולחן את כל
התמונות. פה אני בגיל 3,6,8,10,12,20. תמונות בקפיצות גילאיות
עצומות. תראה אותי ואיך שפעם לא אהבתי כל כך להצטלם אז בכל
תמונה הייתי עוצמת את העיניים.
"תראה אותם!" אני אומרת לך ומקריאה לך ברכות מהספר בת מצווה
שלי. חרוזים טיפשיים של אנשים שלא יודעים מה להגיד לשבלול.
"תראה אותי!" אני אומרת לך ובוזקת על עצמי סוכר לבן ואחר כך
חום בשביל שאני אהיה בריאה ואשמור על עצמי כשאסע בקרוב לדרום
אמריקה. כולי כל כך מתוקה אבל כואבת לי הבטן מרוב שאכלתי. בחוץ
דופק גשם זלעפות. כל המילים הארוכות שלמדתי לפסיכומטרי מזנקות
עליי. אני עונה לכל אחת מהן בנפרד. אני יודעת את כולן ומה זה
עוזר לי עכשיו?
"תקשיב לזה!" אני אומרת לך ומשמיעה לך הודעות קוליות שהשאירו
לי בטלפון. הרבה אנשים מתגעגעים אליי. אני מסבירה לך כמו לילד
קטן ותועה ברוך ובלי בהתנשאות. הם צריכים שאני אתן להם עצה. הם
חושבים שאני איזו אחת מיוחדת. זה לא דברים שבנאדם יכול לספר על
עצמו. זה רק יכול לצאת לו לפעמים באמצע הלילה, לקלקל לו את
השינה והראייה, בשמות פיקטיביים ועלילות מקבילות. אני פותחת את
כל החלונות ועדיין לא מצליחה לנשום.
"תראה אותך!". אני אומרת לך אבל אתה לא מסתכל עליי. יש דברים
אחרים ליד השולחן. עיתון, מחשב נייד, חלומות שאיחרת להם ולא
חיכו לך ברציף כפי שהבטיחו כשהיית ילד קטן, קטן יותר ממני. יש
חדרים אחרים בבית שהנגר הרמאי לא יזכה להגיע אליהם. יש אנשים
עם חיוך עקום שמחפשים טובות הנאה וצריך לשמור מהם מרחק ביטחון.
יש דשא בגינה שלא יהיה ירוק מעצמו.
בלילות לא תישן. לא תנום. בימים לא תנוח. לא תירגע. תסער
כשיבקשו ממך. השכמות יעלו כלפי מעלה והרגליים מצידן יירדמו. לא
תראה אותי לעולם.