נשיקות קטנות
כמו טיפות של גשם
אחת על האף
אחת על האוזן
אחת בצוואר
תכף יבוא מבול
וזה ירגיש בסדר.
לפעמים זה הכי קל לבכות.

מצחיק שהניכור של מוניות שרות תמיד מלווה אותי בעצב מתוק
ומילים מבולבלות
אני תמיד מתבלבלת.
ותמיד יהיה לי את התירוץ הכי טוב בעולם
רק לא להגיד שאני מפחדת.
לעטוף אותך בחיבוק ולהרגיש אותך קרוב
רק לא להגיד שאני מפחדת,
להרגיש.
רק לא להודות.

שיר לעיתים הוא כמו נהר גדול
אני הולכת לאיבוד במילים שבא לי כל-כך לומר לך.
לספר לך שבעצם, פיצה דקה וברקים גורמים לי לחייך
כי זה הכי נכון פתאום החיוך המתוק שלך לידי
כי זה הכי כואב לא להיות יכולה להיות מישהי אחרת
אולי כזאת שתנשק אותך קודם.

רציתי נורא לכתוב לך מכתב בלי להכיר אותך בכלל
להגיד לך שאם הייתי חתול, הסקרנות הייתה מזמן הורגת אותי
בחדר זר במרכז תל-אביב
ולא להפך.
רציתי למרוח את העט פעמיים איפה שכתוב לחגור חגורת בטיחות
כי אני אף פעם לא נסיעה בטוחה
אבל זה תמיד נורא מפתה לנסוע על 140 אם אף אחד לא יכול לעצור
אותך
בחריקת בלמים
חוץ ממני.

וכשאתה כאן
או שבעצם אני כאן
וכאן זה שם ואני מחבקת אותך חזק כי אני לא לגמרי בטוחה
שאני אחבק אותך שוב
אני כבר מתגעגעת.
אני כבר אומרת לעצמי שאולי לקחתי צעד אחד אחורה מידי
ולך כבר אסור לעבור את הקו
כמו בחוקים של קלאס אמיתי.
אני כבר מצטערת
שלא החזקתי לך חזק את היד וגרמתי לזה להיות בסדר
בסדר גמור.


לפעמים, אין דבר אינטימי יותר מהליטוף הזה על הלחי
מהמגע העדין הזה, הפשוט כל-כך
מחום גוף אל גוף בוער
מפעימות לב שקטות
מתשוקה.

כל-כך קל לי להיות לבד.



(7.12.07- כל-כך הרבה מילים, מצחיק שדווקא ככה יצא שאני כותבת
לך)