ישבת וחיכית לה יותר מדי. הקפה כבר התחיל להתקרר מעט. נזכרת
שאתה בכלל לא סובל קפה. כל כך היית עסוק בלחשוב עליה. הדפים
התפזרו להם על השולחן הפינתי הקטן, בבית הקפה השכונתי המיושן.
המלצרית האדיבה, או לפחות כך היא ניסתה לעשות עצמה, כל פעם
שניגשה אליך עם הצעת ארוחת בוקר נוספת, כבר עייפה מלצפות לטיפ,
נדיב עוד יותר, ממך. בעל הקפה, זקן נמוך קומה וחביב מאד, כבר
כמה שנים טובות שניהל את המקום, חייך אליך חיוך מבין ומעט
מצטער משום מה. נשאר לך רק לתהות על מה הם באמת חושבים מאחורי
הבעות הפנים המוזרות שלהם.
היא אינה יודעת, חשבת. אינה יודעת שאתה כאן. מחכה לה. מצפה
לבואה. היא אינה מצליחה לדמיין אפילו כמה אתה רוצה לראותה.
עסוקה היא בדברים שוליים. אבל אתה. את רוב זמנך משקיע בה. חושב
עליה. מרגיש אותה. לא באמת. אבל רק בכאילו. כדי שאולי תרגיש
טוב גם עם עצמך תוך כדי. כתבת עליה. כל כך הרבה. אולי חשבת
שתקרא את זה. או שסתם רצית לשמר אותה בין דפי המחברת, המלוכלכת
מעט בקצוות, שקנית לעצמך לאותה מטרה מקודשת אחת. הכתיבה שלך.
כל לילה היית מוסיף עוד קטע. עוד חלקיק קטן ממה שהיווה את
חייך. את מה שבנה בתוכך תקווה כל כך גדולה למשך זמן. גרם לך
להרגשה שלא הכרת.
גם לארוחת הצהריים שהוגשה לך ע"י בעל המקום, שכבר החליף את
החיוך שלו במבט מעט רוגז, כי הרי תפסת לו חצי פרנסה רק ע"י
התמקמות בכסא הרעוע, בו הושיבה אותך אותה מלצרית, שביסודיות
כבר ניקתה אחריך את שאריות הקפה השחור, שנדבקו לכוס שסירבת
לשתות בתוקף, סירבת. אמרת כי אינך יכול. כי מחכה אתה למשהו.
אפילו אתה לא ידעת למה זה בעצם שאתה מחכה. כל כך קשה להתבודד
במקום כזה, חשבת לעצמך, בזמן שלידך עברה מישהי. היא נעצרה
שנייה. שאלה מה השעה. אמרת לה. היא חייכה אלך חיוך ממש מוכר.
הסתובבה. והלכה, משאירה אחריה שובל של ריח אביב נצחי. היד שלך
רעדה לשנייה. הוספת לרשימת המילים המעורבבות וחסרות ההגיון
הממשי, שהיו מרוחות בצורה ממש לא אחראית על הדף, את הביטוי
"אביב נצחי" וחיוך.
המחשבות שלך נדדו חזרה למקומם הכמעט טבעי. מול עיניך חזרה היא
להופיע. עוצמתית מתמיד. שעות על גבי יכולת להקדיש רק לה. רק
לחשוב עליה. אי שם. היכן שהוא. מילא אותך באופטימיות. בטוב. כל
כך קסומה היא בשבילך. יצירת אמנות ללא מוען. למדת להכיר אותך
כל כך קרוב. מכל כך רחוק. הרגשת את העצב. השמחה שלה בערה בך.
לשנייה הרגשת היא. כל כך רצית לחיות ברגע הזה. להישאר בו.
לתמיד. או לפחות לכמות מספקת של זמן בשביל שתיחרט בזכרונך ולא
תפוג אף פעם. התקתוק של השעון על היד שלך, שנשענת עליה בזמן
השקיעה הבלתי מזיקה אל תוך המחשבות והדמיונות, העיר אותך אל
עולם שכולו רשרושים מעצבנים של תינוקות מתבכיינים על איכות
הדייסה שהוגשה להם, אמהות היסטריות שגרמו למקום להראות כמו
פגישת מחזור של חוג למאז' משנות ה 90, ואבות שהתרוצצו בתקווה
לספק את כל שאר הנוכחים.
לקראת הערב, הם החליטו שמספיק. שזהו. הגיע הזמן. כמו תמיד הם
ניגשו אליך, בחיוך מזויף הודיעו על סגירת המקום. בשקט בשקט.
כדי שאף אחד אחר לא ישמע אותם. ולך נשאר רק להסכים. כמו תמיד.
כמו כל יום, בשנתיים האחרונות שאתה מגיע לכאן. בחיפוש אחר
ההיא. ההיא שכל כך רצית. ההיא שכל כך אתה רוצה. כבר שנתיים,
בעל הבית מחכה בסבלנות עד שתלך.יודע שאבוד לך. סיפרת לכולם על
יצירת האומנות. על הספר הרב מכר עתידי שאתה כותב. סיפרת לכולם
על ההיא. היחידה שאי פעם יכולת להרגיש באמת. היחידה שגרמה לך
לכתוב. שגרמה לך להבין. להרגיש. לחלום. לקוות. זאת שהגיעה
בלילות. ונעלמה.
הורדת מבט לדף המקושקש שהיה בידך. ידעת.
לא עוד יצירת מופת ללא מוען.
ליצירה קראת "אביב נצחי וחיוך."
למוען נהפכת.
אך המוזה לא חזרה יותר לשאול מה השעה.