אתם רואים אותם יוצאים מתוכנו, מחייכים אליכם בעצב, מתוך
חלונות זכוכית ובניינים ממתכת. אתם מתרחקים מהם יותר ויותר,
ככל שהמרחק בינכם גדל הדאגה משתלטת עליכם והם? הם עדיין
מחייכים את אותו חיוך עצוב, כאילו ניסו לשדר לכם שלא תעזבו
אותם. אבל אתם, אתם לא מקשיבים, מסובבים את גבכם אליהם וצועדים
לעבר אותם בניינים ממתכת, משאירים אותם מאחור. כשמגיע הלילה
והאנשים מתחילים לצאת אתם מביטים מבעד לחלון, כל אחד מחפש את
עצמו בין כולם, אולי הוא הולך שם למטה, מחפש, חולם, מנסה
להגשים. אתם יורדים למטה, מתחילים לחפש מרגישים כמו בני 100
למרות שרק מלאו לכם 22, לא רציתם לעזוב אותם, לא רציתם לתת להם
ללכת. אתם קוראים בשמם, בראשכם עוברים כמה מהדברים הכי גרועים
שיכולים לקרות לילדים רגישים כמוהם. הזמן חולף, אתם מכתתים
רגליכם ברחובות, מנסים לדמיין את המפגש איתם. אתם מוצאים אותם
מוטלים על המדרכה, מנסים להעיר אותם אך ללא הצלחה, מלטפים את
פניהם הקרירות, מנסים להבין למה ואיך כל זה קרה. אתם אוספים
אותם אליכם ולוחשים באזנם שלעולם לא תיפרדו, סוחבים אותם הביתה
ומשכיבים אותם במיטה במידיעה שהם עדיין יכולים לחלום. על פניהם
עולה חיוך, מסוג החיכוים שמחייך ילד כשהוא חולם חלום טוב. אתם
מבטיחים שאף פעם לא תאבדו אותם,  מכסים אותם בשמיכה ונושקים
ללחיים, הבוקר מגיע ושוב אתם איתם, אותם ילדים תמימים, אותם
אנשים בוגרים.