נמאס לי כבר מכל המשחקי כבוד האלה
ומכל הפרצופים,
נמאס לי מהמבוכות האלה
והשקרים הקטנים.

לא רוצה לחפש סיבה כדי לשלוח לך הודעה,
או סתם לשמוע את קולך.
רוצה לשלוח לך, כי ככה בא לי באותה השנייה.
למה זה לא ככה גם אצלך?

או יותר נכון,
למה נתת לי להרגיש שזה כן ככה אצלך?
כשהאמת היא בעצם הפוכה?
ואז אני מתחילה לפנטז ולדמיין,
כל מיני תמונות בראשי
ואז מרגישה ביטחון רב לפתוח בפנייך את ליבי.

ואז מה?
הלב שלי מקבל עוד סטירה.
מה נשאר לי לעשות,
חוץ מלהגיד לעצמי כמה שאני טיפשה!
שהלכתי אחרייך כמו עיוורת
התנהגתי כאילו מעולם לא עברתי את זה,
כמו מפגרת.

אבל לא נורא, באיזשהו שלב גם זה יעבור
אני אשכח מהכל ואז אביט לאחור
ואגיד כמה דרמתית אני, עושה סיפור מכל דבר
ואח"כ צוחקת, על איך שבכיתי, בשיחה עם איש זר

אבל בינתיים קצת עצוב לי לבד
ואין לי חשק לדבר על זה עם אף אחד
אז אני קצת אבכה, אח"כ קצת אצחק
עוד מעט הכל יעבור,
עוד מעט את השורות האלו אני אמחק...