הגשם פסק, אנשים יצאו החוצה
להסתובב עם הכלבים שלהם
יצאנו שנינו לבד
לראות את הזמן מתקבע
ואותנו משתדלים, קצת יותר
הייתה תנועה שקטה
כזו שלא מונעת דבר
כזו שלא מובילה לשום מקום
האוויר היה נעים
קור אירופאי,
הסתגלנו אליו
את דיברת על אמנות,
ציורים שציירת, סרטים שראית
אני דיברתי על צער
אנשים שלא אפגוש, מקומות שעזבתי מוקדם מדי
ובקצה של הרחוב
יכולנו לראות, ילדים יוצאים לשוטט
בלי סיבות
יכולנו לשמוע מוסיקה מתנגנת, מהבתים
בשקט, בשקט
השתלבנו בלי להרגיש
הכלבים נבחו לעצמם
נשים במעילי פרווה, תפסו מונית
נסעו לעיר אחרת, רחוקה
ואני חשבתי, כמה זמן לקח לנו להבין
תמיד, אפשר לברוח מכאן
אבל נחזור באותה דרך, ניכנס דרך אותה הדלת
ממנה יצאנו, כל הזמן
אולי זה אני שטועה, אולי זו את שמבינה
חיבקתי אותך, בלי ציניות, בלי כעס או אימה
הראית לי את הבית החדש שבונים, בפינה
ואני תיארתי לך מחוזות אחרים
לא הכרנו, לא זכרנו את הדרך משם
בין השתיקות שלנו, למה שנותר
מה יישאר עד מחר
תמיד חוזרים אל הילדות
שלא מרגישים בטוחים בזמן
ראינו מכוניות מתחילות מסע
ראינו את עצמנו, חוזרים לאחור
השתדלנו, כמו שכתוב בספרים
הסתגלנו לזמן, אבל הוא המשיך לבדו
פחד ראשוני, זיכרון שלם
חיבקתי אותך, זה הדבר הכי אמתי שאני יכול לתת
כשנחזור הביתה, עם הטפטוף הראשון
נשב מול המסך, נצפה בחיים של אחרים
נקשיב למוזיקה, אולי נבין
הגשם פסק, אנשים יצאו החוצה עם הכלבים
אנחנו היינו לבד
זה אף פעם לא כואב
חיבקתי אותך, לא מצער או ציניות
ואת אמרת, זה כל מה שיש לנו
זה הרבה כדי לאבד
זה מעט כדי שנסתגל