עם הזמן שעובר
אנחנו נותרים בחשכה
לא יודעים מה לבנות
לא יודעים מה לקחת על הגב
להמשך המסע
וככול שעובר הזמן
גם הזיכרונות הטובים, נמחקים
ברעש הנורא
ואת אורזת את החפצים
ואני שובר את מה שאפשר
ובמגירות, לא נשאר שום דבר
כדי שנוכל להתכתב איתו
כדי שנוכל, לחשוב שפעם
היה לנו טוב
ויש סערה, גשם נוראי
אם נצא עכשיו, תהיה תאונה
את טורקת את הדלת
לא משאירה שום ברירה
יכולנו לפנות, באלף פניות
יכולנו למחוק הכל
אבל ככל שהזמן עבר
נשארנו בחשכה
ולפעמים, בתוך הרעש הנורא
בין המכות לכאבים
אני חושב,
אם היינו אוספים את כל מה שהיה לנו
איזה געגוע היה נשאר לנו
ואני מוחק שורות מהדף
את הורדת את התמונות מהקיר
אחר כך, לקחת את המעיל מהארון
התלבשת מול המראה
אמרת לי פעם,
אי אפשר לפצות כל יום
על מה שחסר
בסוף מגישים לנו את החשבון
ואנחנו במינוס
ואני פעם חשבתי, שכל יום שעובר
מתקן את היום הקודם
אם ככה, ממה אנחנו חיים?
אני מביט מהחלון, רואה אותך לוקחת מונית
בחשכה, אנחנו נראים דומים כל כך
אחר כך הצל משתנה
אני שובר, ואת אורזת בתיק
אני זוכר, שהיינו אחרים
צחקנו על אלו שהמציאו כללים
וחשבו שהם המציאו את האהבה
עם הזמן הבנו,
שאם היינו חיים, עם כל מה שאנחנו יודעים
לא בטוח, שהיה לנו טוב  
עם הזמן שעובר, אנחנו נשארים בחשכה
לא לוקחים שום דבר על הגב, לא משאירים שום דבר
אי אפשר לזכור, שפעם היה לנו טוב
פעם היינו יוצאים ביחד אל הסערה
וחוזרים שלמים