קמה בבוקר. מוקדם.
קמה עוד לפני השעון המעורר. כנראה שהשעון הביולוגי שלי עובד...
רגילה לקום מוקדם...
תוחבת את הרגליים לתוך נעלי הבית וממהרת לסגור את השעון
המעורר, לפני שיצלצל ויפר את השקט שבדירה. השקט שמופר רק
מתקתוק השעון הגדול שעל הקיר בסלון. כבר התרגלתי לתקתוקים שלו
מזמן והם כבר לא מפריעים לי.
אוטומטית, הולכת בדרך ההיא, למקלחת. המים הקרירים כבר נוגעים
בפניי, מעיפים ממני את כל קורי השינה בבת אחת וגורמים לי
לרעוד.
אני חוזרת לחדר ומתלבשת בחשיכה. עוד הרגל, הרגל של שנים. כבר
יודעת למצוא את הכל בקלות. אני די זריזה. אני עוטה על עצמי
שכבות, מנסה להגן על עצמי מפני קור הבוקר שבחוץ.
אני נועלת נעליים במהירות, אוספת את השיער בקוקו גבוה (כדי שלא
ייכנסו קצוות לעיניים) ובשקט בשקט לוקחת את התיק שלי ויוצאת
מהדלת, משתדלת שלא להעיר אף אחד.
הדלת נסגרת אחריי ברעש לא גדול, אבל אחד כזה שבהחלט מפר את
השקט המופתי ששורר בפנים ובחוץ.
הקור העז שורר גם בחדר המדרגות. אני יורדת בקלילות במדרגות,
פותחת את דלת הכניסה ויוצאת אל אוויר הבוקר.
יש עננים בשמיים. עננים אפורים-שחורים, שמבשרים שעוד מעט יירד
גשם. אני מקבלת אותם בחיוך קטן, שבעיקר מביע תקווה ש"עוד מעט"
יהיה בערב ולא בזמן הקרוב... שכן לא הצטיידתי במטרייה ובכך
סמכתי על המזל, מה שלא קורה בדרך כלל. קיוויתי שהוא לא יאכזב
אותי. לפחות הפעם.
הרחוב שומם. מביטה ימינה ושמאלה. חתולה לבנבנה מסתתרת מתחת
למנוע של מכונית, מתכרבלת בתוך עצמה. לרגע, גם אני רוצה לחזור
למיטה ולהתכרבל...
אני נוגעת בכרטיסייה שבכיס שלי. החלטתי לנסוע. אני עוברת
בשתיקה את המרחק שמן הרחוב השקט שבו אני גרה, אל הרחוב הסואן,
שבו אני כבר יכולה לשמוע רעש של מספר מכוניות בודד. אני שומעת
קול של אוטובוס, ונאנחת בהקלה שהמספר שמופיע על גבי האוטובוס
הוא לא זה שאני צריכה...
אני כבר מסוגלת לראות את תחנת האוטובוס. היא לא רחוקה ממני. יש
בה שני אנשים מלבדי - אשה אחת עם מעיל צמר ארוך ולבן שמסתיר את
כולה פרט לשיער הבלונדיני שלה, התיק השחור שלה והמגפיים
השחורות, שמפרות את הצבע הלבן השקט שעוטף אתה; חייל אחד עם
מדים ירוקים והבעה עייפה על פניו;
אני מתבוננת בשתיקה באנשים, כשרוח קרה מצליפה בפניי בחוזקה
וגורמת לדמעות של קור לבצבץ בזווית עיניי. הביטוי "פנים
מאפירות מקור" קופץ לי לראש. אני מאוד מקווה שאני לא נראית
מוזרה מדיי...
אני די יכולה לדמיין איך הם רואים אותי מהצד, איך הם תוהים
לעצמם מי אני - הבחורה הקטנה הזאת, עם התיק התלוי על כתפה, עם
החיוך הקטן על פניה. חיוך שעומד בניגוד בולט למזג האוויר הקודר
בחוץ... ועל אף שעיניה דומעות מקור, ועל אף שעיניה מעט שקועות
מעייפות - ניצוץ של תקווה מאיר אותן; ניצוץ של תקווה שאיני
יודעת אפילו מה מקורו. הוא פשוט שם. ולא הייתי רוצה שייעלם.
האוטובוס מגיע ונעצר ממש על ידי. הנהג מברך אותי בבוקר טוב
ואני מחזירה לו ברכה. אני שומעת בחצי אוזן מישהו ממלמל ורוטן
שזה לא ממש בוקר...
מתיישבת ליד החלון. אני אוהבת לראות את ההתקדמות של האוטובוס.
הנוף לא כזה מעניין; יש את כל החנויות הסגורות האלה, שמעבירות
תחושה לא ברורה של נטישה... הייתי מעדיפה את השדות הפתוחים
והעצים; רק שזה לא ממש תלוי בי...
מוציאה את ה-MP3 מהתיק ומחייכת. המוזיקה שלי, זאת שמלווה אותי
בכל בוקר... אני מניחה את האוזניות על האוזניים ונותנת לעיניים
להיעצם לאט, למנוחה.
באחת התחנות, אישה עולה ומתיישבת לידי. ריח חריף של סיגריית
בוקר ראשונה עולה ממנה. היא נוברת בקלסרים שעל ברכיה ואני
מתבוננת בשתיקה.
בוחנת מהצד, קולטת את התחושות, מאמצת פנימה, אוצרת, שומרת.
נסיעת בוקר.



מוקדש לכל אלה שגורמים לי לחלום...