מישאל קיי / שנינו |
שעיניים כמהות מבדידות נישאות היו אליו בצפייה מיואשת. בלילות,
בלתי נראים, זוהרים את חום גופנו, נאבקנו בכח כדי להשיג איזו
הפוגה. אך היא לא הגיעה ובלתי ניראים, זוהרנו דוהה, תהום
בדידותנו ממשיכה להיפער, מגמדת אותנו אל מול הייאוש הגובר.
היום כשאני רואה אותה, מבט של החמצה כועסת ניבט מעינה, אני
כובש רגשותי שולח חיוך ריק.
איך יכולתי להגיד לה?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|