היום, יום חמישי, ה-13 בדצמבר 2008, יום אחרי החתונה של אחותי,
הרגתי את הדייהו.
לא הייתה לוויה, ולא היה הספד, לא הדליקו נרות ולא שמו פרחים.
אבל הדייהו, לא תהיה יותר.
טוטאל-לוס.
היום יום חמישי, בעצם כבר יום שישי (כי אחרי 12 בלילה), הדייהו
מתה וללירן לא תהיה יותר דרך קלה ומהירה להגיע לעבודה כשהיא
תחזור מירח הדבש שלה.
אלא אם כן אבא יסדר לה תו חנייה על האוטו של אמא של עופר, ואז
יהיה לה איך להגיע, זה רק יגרור קצת בירוקרוטיות מסובכות מצידו
של אבא שלי.
וזה נזק של כסף, וזה נזק של כאב, וזה בעיקר עוגמת נפש, ובושה.
והכל בגללי.
רוצחת.
וכמעט הרגתי את עצמי, וכמעט הרגתי בנאדם.
אני לא יכולה לישון עכשיו.
ולדייהו אין הספד, והיא שירתה אותנו בנאמנות 14 שנה, מאז שנת
1994
והכל בגלל שנסעתי עייפה.
ואני החלטתי לשנות היום את החיים שלי.
להפסיק לרוץ קדימה.
ולסדר כל יום את החדר לפני שאני הולכת.
ולשים את הכיסוי הבורדו מקטיפה שאמא קנתה לי.
כי כשהחדר מסודר יש סדר בחיים.
ואולי אני אלך לטיפול.
ואולי לא.
בכל מקרה אני אתחיל לטפל בעצמי.
להיות קצת יותר שקטה ולהפסיק לרדוף אחרי אנשים, ואחרי החיים.
ולא לנהוג עייפה.
ולא לנהוג בכלל בינתיים.
והעיקר -
לזכור את הרגע הזה,
שבו הייתי צריכה לתת זכות קדימה,
והאטתי קצת אבל
לא עצרתי מספיק,
ואז היה
בום.
והחיים נראים אחרת.