הבזקים של אור חדרו מבעד לתריסים, וסינוורו את תום בזמן שהוא
התעורר משנתו. תום שפשף את עיניו והסתכל סביבו. אלה שכבה לידו,
גופה מכוסה למחצה בשמיכת פוך לבנה בהירה. השמיכה חשפה את רגליה
החלקות שנראו כמו רגליים של בובה, לבנות ומבריקות, בלי שום זכר
לשערה אחת קטנה. ציפורניה היו צבועות בלק עדין בצבע פנינה
וגזורות בצורה מעוגלת ומושלמת. החלק השני שהיה חשוף היה אחורי
ראשה, מכוסים בשיער שחור דק וגלי, פרוע מהאירועים של אמש. היא
שכבה שם כמו גוויה, בלי שום שמץ של תנודה נראית לעין. היה
בקלות אפשר לחשוב שהיא לא אמיתית, שהיא בובה שעוצבה בידי אמן
מיוסר כלשהו בקפדנות,  מורכבת מחרסינה קרה כקרח.
תום הסתכל עליה וחשב על השוני בין היום לאתמול. הצינה שהיא
שידרה לו גרמה לו להרגיש קור ובדידות. שום זכר לחמימות שהייתה
אתמול בלילה לא נשאר. הוא הביט בבקבוק היין הלבן המשובח שטעמו
המתיק אתמול את שפתיו, שכוב ריק על צידו מרוקן מתכולתו הקסומה.
לידו ניצבו הנרות שבערו אתמול באור חמים ומעומעם שיצר אווירה
רומנטית, כעת נראים כמו שני גושי שעווה חסרת צורה ומעוותת עם
פתילים שחורים ונבולים.
האור שחדר מבעד לתריסים היה מסנוור לכמה רגעים, אך כאשר עיניו
התרגלו הוא הצליח להבחין בלובנו של האור, בחוסר הגוון שלו שרק
מוסיף לריקנותם של הקירות הלבנים שיצרו את תיחומו של החדר.
תמונה הייתה תלויה נטויה על צידה מעל המיטה שהסדין האדום הוסר
ממנה בלי כוונה, חושף מזרון אפור וישן, מוכתם בכתמיו של הזמן.
בתמונה היו מצולמות שפתיים בשחור-לבן, והנטייה של התמונה
בשילוב עם העייפות של הבוקר גרמה לשפתיים להיראות כמו חיוך
עצוב, כאשר בליל אמש הוא זכר עצמו מסתכל עליהן בורקות באור
הנרות בזמן שהוא ואלה התעלסו בחושניות והצטמרר מהמיניות
שהתמונה הזאת שידרה. אך הבוקר, הכול נמחק קליל ואיבד את הצבע.
הוא הרגיש שהוא כלוא בתוך חדר ששאבו ממנו את החיים, במאין חלל
שהזמן בו עצר, והכול קפא כאילו מעטה של קרח כיסה את פני השטח.
בחוץ ירד שלג ואורה של השמש גרם ללובן של השלג להבריק, גורם
להכול להיראות כמו בית בובות גדול של ילדה רוסייה שמעולם לא
הרגישה חום מהו.
תום התיישב והשמיכה נפלה מעליו, גורמת לגלי הקור לחלחל מבעד
לעורו ולהקפיא את עצמותיו.
הוא ניסה לנקוט במעשה כלשהו שיעיר אותו מהחלום המוזר הזה שהוא
היה שרוי בו והזיז מעט את אלה, מנסה לנער ממנה את השינה. מספר
מלמולים בקעו מפיה והיא התחפרה בתוך השמיכה, נרתעת ממגעו
בקרירות וחוזרת לישון. תום קם, מנסה לשחזר את הלילה שעבר עליו
אבל למרבה הפתעתו הכול נראה לו כמו פנטזיה מרוחקת שנלקחה
מאיזשהו מימד אחר, והוא לא הצליח לקשר בין מה שקרה למציאות
המלנכולית שבה הוא מצא את עצמו.
הוא הרים את בקבוק היין, והפך אותו מעל לפיו, מנסה לסחוט ממנו
טיפה שתחמם את גופו הצנום, אבל הבקבוק היה ריק כמו חייו.
הוא הרגיש מחסום בראשו שלא מאפשר לו להתחבר למציאות שבה חי
ביום שלפני. הכול נראה לו כמו אשליה לא מוחשית שנמצאת באיזושהי
נקודת זמן מרוחקת שלא קשורה לגלגול שבו הוא נמצא כעת. הוא
הסתובב לחלון והרים את התריס, מסתכל על בבואתו המשתקפת בברק
הזכוכית שחצץ בינו לבין הקיפאון ששרר בחוץ. גופו הבהיר נחשף
למול עיניו. עורו מתוח על כתפיו, מרפקיו, צלעותיו וברכיו, בלי
טיפת רכות אחת. קשיח כברזל שהצטנן במי קרח לאחר שהוצא לוהט
מהכבשן.
תום הבין שהוא כלוא, כלוא בתוך הגוף הגרום הזה, שלא מאפשר לו
להרגיש חוזק. כלוא יחד עם אישה שלא מצליחה לקום לחיים ולהתעורר
מתרדמת החורף שלה במהלך כל ימות השנה כשהיא נמצאת במצב של
שפיות. האישה היחידה שאי פעם סיפקה לו את חום גופה שנראה כעת
צונן כמו אגם קפוא שכבר אי אפשר לטבוע בו יותר. אגם שהקרח בו
כל כך עבה שלא ניתן לפצח אותו יותר, גם לא בעזרת הנשק הכי חד
על מנת שתהיה איזושהי אפשרות לצלול לתוך המים שבתוכם הוא הצליח
לשחות בלילה, שמרוחק ממנו בצורה שהוא לא מצליח לתפוס את
מימדיה.
הוא הרגיש שבנוסף, הכלא התוחם אותו הוא הבית הזה, שחרף ההגנה
מהקור שהוא מספק, הצנינות ששוררת בתוכו צורמת ולא מאפשרת שום
הרגשה של ביטחון.
הוא תר במבטו אחר משהו שימיס את הקרח ויגרום לו להרגיש חי, ואז
ראה את הפותחן המעוצב של הבקבוק, שמוט על אבני הרצפה האפורות,
מבריק באור כסוף ומתכתי. הוא הרים אותו בכף ידו בעזרת אצבעותיו
הארוכות והעביר אותן עליו, מרגיש את החדות המסוכנת שעיטרה את
ספירלת הלהב המעוגלת. הוא העביר אצבע בעדינות על הבורג הארוך
והקסום הזה, תנועותיו נהיות גסות יותר ויותר. זרמים עברו בכל
גופו כאשר הוא הגיע לחוד העדין שנמצא בתחתית הבורג - כל כך חד,
כל כך מושלם, מנצנץ ומזמין.
בהחלטה של רגע הוא הניף את הפותחן במהירות שלא אפיינה את הלך
הרוח ששרר בחדר ונעץ אותו בחלק הפנימי של ירכו, מקיז ממנה דם
אדום, אדום וחם, שהכניס גוון צבע חי ופועם אל תוך החדר הקפוא,
פורץ החוצה בקילוחים עם פעימותיו של העורק שאליו נכנס הבורג.
זורם בנהרות קטנים ונקווה בחריצים שבין לבני הרצפה האפרוריות.
הוא הרגיש את זה - כאב. כאב חד וחי. מנוגד לתחושת המוות שאותה
הוא הרגיש. כאילו מישהו החליט להעיר אותו מחלום הבלהות הזה.
צווחה צורמת יצאה מפיו, מפתיעה אותו ומעירה את אלה משנת
הקיפאון שבה היא נמצאת, חושפת אותה אל החיזיון המזוויע הזה של
תום מתבוסס בדמו על רצפת החדר וצווח כמו חיה מיוסרת, זועק
לעזרה. היא בהתה בו, צועק בעוצמה ומנסה לנפץ את הקרח שמוביל
לעולמה הפנימי של אלה, העולם שממנו זכה לטעום פעמים כה מעטות
בחייו. מבטה האטום והקר של עיניה האפורות סקר את המחזה הזה
בניסיון להבין אם עולמה קרס עליה בצורה סופית והאדם היחיד
שאליו העיזה להיפתח אי פעם בחייה העלובים מאבד כעת את חייו
שנשאבים ממנו עם הקילוח החזק של הדם שלא חדל מלהציף את החדר.
בן האנוש היחיד שמעולם לא הפנה לה את עורפו ואיבד את אמונו
וסבלנותו, למרות חומת הקרח העבה שבה הקיפה את עצמה מדי יום ישב
מולה וניסה במאמץ נואש, תורם את גופו, נשמתו וחייו שהלכו
ונשאבו מקרבו לנגד עיניה על מנת שמשהו ישתנה, גורם לאיזה רגש
עתיק שהתמוסס אצלה עם מרוצת השנים להתחיל ולתפוס צורה בקרבה
ולהפיק סוף כל סוף פעולה מגופה חסר התחושה.

היא לוקחת בידיה את הסדין האדום שנחבא מתחת לגבה וקורעת ממנו
רצועה ארוכה שאותה היא קושרת בעזרת עט שחור שנלקח משולחן
הכתיבה בחדר כחוסם עורקים שבו היו משתמשים לעינויים ברוסיה
החורפית, מהדקת אותו חזק לרגלו של תום ובו בזמן מצלצלת למגן
דוד אדום. רעש הניידת לא מאחר להגיע ובמהרה אלה מוצאת עצמה
יושבת לצד מיטתו של תום שאיבד המון דם וראייתו המטושטשת גורמת
לחיזיון שנגלה אל מול עיניו להיראות כמו קטע מסרט רומנטי ישן.
הוא מסתכל על ידו ורואה אותה לחוצה בחוזקה בתוך ידה של אלה
שדמעות חמות זורמות על פניה, כמו מעיין חם שפורץ מבעד למעטה
הקרח של עיניה האפורות ועוטף במימיו את האדמה אשר הייתה קפואה
עד לרגע הזה.
דמעות אלה מסמלות היפתחות רגשית ומשהו שלא קרה מעולם. מעולם
תום לא ראה את אלה בוכה, והוא מבין שהיא בוכה בגללו, בגלל שהיא
דואגת לו, וקשה לו להאמין שזה באמת קורה. חיוך מתפשט ומכניס
נופח של חיים לפניו העגמומיות, גורר אחריו תגובה דומה בפניה
העצובות של אלה.
"תום, בבקשה תישאר איתי." היא אומרת ומחייכת בעצב, קולה נשבר
ונבלע ביבבת בכי שלא ניתנת להגדרה, מהולה בעצבות, פחד, דאגה,
ואושר, ותום מבין עכשיו.