אין לי אפילו צל של ספק שאני הכי חתיך באוטובוס, אפילו החבורה
בעין ימין לא תוכל להעיד אחרת. עולה עכשיו זוג מאוהב, ואני
רואה את הבחורה בזווית העין בוחנת אותי, ממש מאוהבת. אני אשם
שנולדתי מושלם?

אני יורד מהאוטובוס בתחנה המרכזית של תל אביב, כל הפיח הזה של
האוטובוסים אפילו לא יכול להזיק לעור שלי, כך שאני פשוט נושם
אותו לתוכי, כאילו היה האוויר הטוב ביותר ש-'אגד' באמת היו
יכולים לספק. אני לא מתבייש בחבורה הזו בעין ימין כי היא
מדגישה לי את קווי הפנים, כך שעכשיו אני אפילו יותר בולט בשטח
ממה שהייתי, והייתי בולט.
השומר בודק אותי בקפידה, הוא סטרייט אבל במקרה הזה הוא נמשך
אליי, אחרת לא היה דוחף לי ידיים בכזו אגרסיביות, שברור לו
שאני אוהב. איך אפשר שלא להימשך אליי?
אני ממשיך ללכת ועוצר מונית תוך חצי שעה בדיוק, שזה זמן שיא
באזור התחנה, לא רק בשבילי, אלא עבור כולם.
"שלום לך", אני מנפנף למראת המכונית עם כף יד גברית, גדולה
וסקסית. אתם יודעים מה אומרים על בחורים עם כפות ידיים גדולות?
אז אצלי לפחות, זה נכון.
"אתה נראה טוב היום" הבבואה, כה חושנית, מחזירה אליי קריצה
וליטוף של החזה, רק כדי שאיהנה מעצמי טיפה יותר.
"אני יודע"
"די תפסיק"
"תפסיקי את..."
צחוק אמיתי ומתגלגל יוצא מפיה, אם יש מישהו שאני אוהב יותר
מעצמי, אז זה אותה. לפעמים הדקויות הקטנות שלה הופכות אותי
למעין צל בתוכה, ואני יכול לנשום ולהתמכר לאוויר הכול כך אמיתי
שהיא מוציאה שנייה לפני שאני שואף אותו.
"אז איך עבר עלייך היום?" היא שואלת בדאגה, מבחינה בפנס שעוטף
את עיני הימנית.
"מושלם", אני מדגיש את ה-ש' בארשת פנים סקסית עד כי הבבואה
בהלם לרגע. אני מוציא אותה ממנו "זה בסדר יקירה, תסתכלי טוב".
היא לפתע צוחקת, מבינה את הטיפשות שהפגינה באותו הרגע, מעט
נבוכה, מבוהלת מעצמה, ושואלת רטוריקה "איך לא שמתי לב? אתה
אפילו יותר יפה".
"תודה יקירה שלי, יקירה שלי, יקירה שלי", אני מלטף אותה, היא
אותי, כפות ידיים מתנגשות, מגע כל כך רך יקירה, "יקירה שלי".

"טוב חלאס!" נהג מונית, מרוקאי עם וריד חצוף, מסתובב אליי בעוד
הרמזור מורה אדום, "עד כאן!".
"מה זה?!" אני מרעיף עליו את עשתונותיי.
"מה זה עד כאן?! תביא אותי לגני התערוכה ומיד! אני משלם פה!
אתה צריך להגיד תודה מקרב לב, על כך שאני בכלל נוסע במרצדס
העלובה שלך. כל המוניות מרצדס, לא חשבת לגוון!? תראה אותי!
לבשתי כתום וירוק הבוקר! אני מגוון! מגוון!". אני באמת מגוון,
לא צחקתי כשאמרתי לו את זה ככה בפנים, אני בעד הגישה הכי טובה.
להגיד פשוט, פשוט להגיד, לא לשמור בלב. זה מזיק לעור.
"זיינת לי ת'שכל! לא צריך כסף, רד מהמונית שלי"
"שלך? מה אתה אבא שלה? סע!"
אחרי עוד מספר צעקות, שכמובן גורמות לו להיראות יותר ויותר
טיפשי, הוא הסיע אותי. כמובן הכריזמה, יכולת השכנוע וחוסר
הויתור שלי לא הותירו לו ברירה.
במהלך הדרך אני ובבו(אה) דיברנו וצחקנו, היה כל כך כיף. במיוחד
כשהנהג לא הצליח לומר לנו דבר שימנע מאיתנו לדבר זה עם זו, זו
עם זה.

יצאתי מהמונית לכיוון הגנים, כול מי שראה אותי אמר לי שלום
מכובד וחברי. אנשים פשוט אוהבים אותי, ככה זה כשאתה זה אתה,
סליחה. כשאני זה אני.
אני פתאום נזכר שאני לא רק יפה, כריזמטי, מצחיק (כמעט כמו בבו)
ובעל יכולת שכנוע אדירה. אני גם חכם, חמוד ונחמד כשצריך, ואני
יודע מתי צריך כי אני בעל חוש הבחנה מחודד.
שיחקתי מעט כדורסל בפארק, הסל פשוט רעד מהפגיעות ואני עם כל
זריקה רקדתי את ריקוד הניצחון הקטן שלי: הזזת האצבעות ברגליים
ימינה ודריכה עליהם שמאלה, כך שאני נראה רק מעט גמיש, ולא כמו
שאני באמת, הרי אני לא רוצה לעשות רושם שחצני מדי. אחר כך שלוש
סאלטות וממשיכים לשחק.

שאלתי מי בא לארומה, לכוס קפה אנרגטית שאחרי ואולי אפילו
מאפין, צריך להחזיר פחמימות. כולם סירבו, כנראה חסרים להם
המזומנים שנופלים לי מהכיסים תמיד, אז הלכתי לבד. הייתי מזמין
אותם, כי אני הכי נדיב שיש, אבל אתמול תרמתי לאגודה למלחמה
בסרטן סכום נכבד, ואני לא יכול להרשות לעצמי מקרי צדקה אחרים.
לפעמים, רק לפעמים, צריך לחשוב על עצמך. זאת אומרת, על עצמי.

אני לא מצטער שלא באו איתי שחקני הכדורסל החובבנים, הרי בבתי
קפה יש מזלגות, סכינים, כפיות וכפות, ובכל אחד ואחת מהם נמצאת
הבבואה שלי. עבורי, ועבורה, זה כמו גן עדן של יופי, חוכמה
וטוב, רק טוב, אפילו מעולה. החושניות והארומה ב'ארומה' מדהימה,
היא תמיד מדהימה כשאני בפנים, וכשאני יוצא, נדמה שמצב הרוח של
כולם מתהפך, מוחאים כפיים לעצמם, חבורה של קופים. חבל לי על
אנשים שהבבואה שלהם לא אמיתית כמו שלי, לא יפה כמוני.
פיתחתי תיאוריה, נכונה כמובן, שהכול זה עניין של גנים, תחושה
פנימית ובעיקר שלמות שנובעת מעצמך ומעצמך בלבד. אני לא נוגד את
עצמי כשאני אומר שהגנים נובעים רק ממני. הרי אותם, אני קיבלתי,
לא מישהו אחר.

הלכתי לכיוון הבית להתארגן לקראת דייט חשוב שיש לי היום,
הבחורה פגשה אותי באינטרנט ובלי משים לב נפלה לרגליי, בחורה
יפה וחמודה, מבית טוב. אבל תמיד נדמה בדייטים שאני הדומיננטי
ואני מי שתמיד יותר - יותר טוב, יותר יפה, יותר חמוד, יותר
מבית טוב. העניין הוא, שלא משנה כמה היא תדבר, אני תמיד אתרכז
בכמה אני מקשיב, כי פשוט אני לא יכול להתעלם מעצמי, איך אפשר?
כמובן שהמחשבות האלה גרמו לי לחייך וכל הזמן ההתארגנות עבר בין
רגע. תשע בערב, דייט. מקווה שיהיו שם כפיות.
אני לא עומד בזה יותר. זו הפעם האחרונה שאני נותן לאישה לעשות
את הבחירה הכי גרועה שיכולה להיות: מסעדה סינית. אין כפיות,
אין! רק מקלות ארוכים וחומים, שהאכילה בהם מסורבלת, כי הבנייה
שלהם עקומה, אני ממש שוקל לקום וללכת, לקום וללכת.
"אז נרקיס, מה אתה יכול לספר לי על עצמך?"
אני לחוץ, דייט ראשון שאני כל כך לחוץ, אני נתקף לפתע בחוסר
ביטחון נוראי שאולי, רק אולי, היא יותר יפה ממני, אני חייב את
הביטחון הזה.
"אני שנייה הולך להתפנות, תישארי עם השאלה"
היא מחכה ואני הולך במהירות מדהימה לשירותים מטונפים וסיניים,
מעניין אם שם מנגבים עם מקלות. לפחות לא איבדתי את חוש ההומור
הפורה שלי. אני מביט במראה ונרגע מעט, החבורה הפכה בהירה יותר
והעין פחות כואבת את כאבה העז, הנחוש והמדהים. הבבואה קורצת
לי, אני קורץ חזרה אבל לא לפני שאני שואל אותה לדעתה.
"על הבחורה?"
"עליי"
"מדהים"
"כמו תמיד" אני משיב והולך לאחת המשתנות הפתוחות הקרובות,
מתקרב אט אט, פותח את רוכסן המכנס, מושיט יד ומוציא החוצה את
הנחש העצום הזה, פלא גברי נגלה לנגד עיניי וכל פעם מחדש אני
מופתע, למרות שאני מודע ליופיו של איבר מיני. אני מפעיל מעט
לחץ ומשחרר. זרם קולח של שתן מותז לעבר האסלה. לעבר האסלה,
לעבר הקיר, לעבר בגדיי, לעבר פניי. אני פולט צרחה באוויר, שומו
שמיים, אלוהים אדירים, מה אני עושה עכשיו?
"בלי פאניקה", בבואת קרמיקה אומרת לי, "ראשית כל, אתה עדיין
מדהים, מעט שתן לא יהפוך אותך למשהו אחר"
אני נושם עמוק, נרגע ושואל "ושנית כל?"
"שנית כל, תסדר את המצב כמו שרק אתה יודע, כי אתה הגאון
מבינינו", היא מחייכת אליי, אני אליה, נשיקה אווירית וחזרה
לתיקון התקרית. אני חותך נייר בכמויות ומייבש אותו על בגדיי,
מכניס ראשי בין הברז לכיור ושוטף שיערי ופניי, אחר כך גם עם
סבון. אני מוכן ומזומן, אני מושלם.
"חזרתי, אז איפה היינו?"
"היינו בזה שתספר לי, אתה מריח ריח של שתן?"
"לא", שאפתי שאיפה ארוכה, "ממש לא"
"טוב נו, אולי זו רק אני, אני יכולה להריח לקילומטרים"
"זו בטוח לא מיומנות חיובית", אני אומר במהירות.
"למה?" היא שואלת סקרנית.
"כי היא לא קיימת אצלי, ואני, אני מושלם"
היא צוחקת, מה היא צוחקת?
"מה את צוחקת?"
"אתה באמת חושב שאתה מושלם? גם אם כן, כרגע - הפנס שיש לך בעין
ימין מעיד אחרת"
"בטוח שאני מושלם! הפנס רק מעיד על הקנאה של אנשים בי!", ולפני
שהיא מספיקה להגיד לי משהו לא במקום, אני אומר בזעם "אני יודע
שאני נרקיסיסט, אל תנסי אפילו להגיד לי משהו שידוע לי, אבל
הנרקיסיסטיות שבי, לעומת המון נרקיסיסטיים אחרים, מדהימה
ונכונה! והערב הזה נגמר!"
אני קם מהכיסא, היא מביטה במכנסיי הרטובות וצוחקת, אני ממשיך
ללכת, לא איכפת לי מדבר חוץ מעצמי כרגע, לשם שינוי אני צריך
לחשוב יותר על עצמי ופחות על הסביבה. מסעדה סינית מחורבנת, למה
העולם כה אכזר? למה הוא הביא לי מאה אחוז, כשלפעמים זה פשוט
קשה מדי?
המונולוגים הפנימיים האלה חובטים בי ואני רק רוצה שירד גשם,
תיווצר שלולית ואפגוש בה את אהובתי הנצחית, אך היום הזה אפור
יותר מכל יום אחר בשנה ואני נאלץ להסתפק בפיח שעשה לי טוב
בבוקר, וכרגע גורם לי לתחושת מחנק גדולה מדי. בצעדים אחרונים
של שפיות, אני צועד את מעבר החצייה האחרון, רגליי הופכות ספק
נוקשות, ספק מסורבלות, ואני נופל. הראש מוטה לצד, והכול כל כך
מבולגן לרגע, וצפירת מכונית ואז שחור. רק שחור.

אני מרחף בשמיים זרועי כוכבים עם דמויות רבות כל כך, מושלמות
כל כך, אלפי תעתיקים עצמיים והסמים חוגגים בתוכי. מורפיום,
מורפיום, מורפיום. אני עף והדמויות, רבות כל כך, מסמנות לי
שלום אחרון ואחר כך שתי אצבעות פתוחות לסימן ניצחון. החיוך שלי
הופך לפחד כשפתאום אני נופל מהשמיים, ברגע אחד. הכוכבים מעליי
הופכים לתקרה ענקית, מקושטת לבן. הקירות מסביב כמו נאטמים
סביבי, ועם זאת נשארים באותו המקום, קלסטרופוביה היסטרית
והאשליה כבר הופכת חזקה מדי. מורפיום, מורפיום. דרך התקרה
חודרות אלפי כפיות, נופלות לכיווני, כמעט ומחוררות את פניי.
לזה אני קורא אושר, לזה אני קורא תענוג. והפנים קמורות, והפנים
קעורות, כולן באות אליי, מלטפות אותי בעונג נצחי, 'נרקיס,
נרקיס', הן קוראות ואני מתמוגג. המטר נפסק בשנייה אחת, שקט
מתכתי שורר באוויר ושנייה אחריו מבול של מקלות סיניים, אני
מביט מעלה ולפני שאני מספיק להסיט מבטי, לברוח, שני מקלות
פוגעים בעיניי התכולות ומעוורים אותי, ואחר כך? אחר כך צליל של
אסלה נשטפת ואני איתה. רעש נורא. סירחון. שקט. מורפיום.

להתעורר בבית החולים איכילוב, מעולם לא היה נראה לי כחוויה
מרנינה, אבל עכשיו, כשאני יודע שאני עוד בעולם הזה, אז אני
יודע שהעולם הזה טוב יותר, והחוויה - מרנינה. לפחות כרגע. אני
שומע 'בוקר טוב' מהאחיות שמביטות בי, מחייכות בזיוף, כאילו אני
לא מבחין בדאגה שבפניהן. אני שומע 'בוקר טוב', שנשמע יותר כמו
'בוקר במיטה עם היטלר וכל צוות הווי אילת', 'בוקר טוב' שגורם
לי לבקש מראה.
האחיות מגישות לי אותה הפוכה, אני לוקח נשימה עמוקה ומסובב
אותה. אנקת כאב נשמעת מפי כשהדמות מתוך המראה מגישה לי פרח
נבול והבעת רחמים על פניה, על פניי.

אני חושב על מה אחרים עושים בשעה הזו, בשעה בה השלמות הופכת
לכיעור מושלם ואני הפכתי לדרמטולוג חסר תקנה, תירו בי. עדיין
כואב. מורפיום.

אחרי חודשיים של פיזיותרפיה ובית חולים אני משוחרר הביתה,
כשאני חוזר היא מחכה לי, מיד מוכנה לעודד.

היא במראה. יושבת על כיסא גלגלים כשלפניה שולחן עץ ארוך וקר,
אוקסימורון מושלם, אפילו הטבע התקרר איתי. על השולחן אפשרויות
רבות ומגוונות. כנערת גלגל היא מציגה בפניי את הסכין, את החבל,
את האקדח ואת המצנח שבמקרה לא ייפתח. אני מתלבט וצליל שעשועון
זול ברקע, כאילו זמני קצוב מדי. אני לא חושב ברור, סימן קטן
נותר לי סביב העין מהחודש הקודם, זו פעם אחרונה שילדה בת ארבע
מכה אותי, זה בטוח. מסביב לראש נותר לי הסימן מהניתוח, ומסביבו
הילה של הבנה.
הדמות הזרה לקחה את האקדח, כיוונה אותו אליי וירתה, היא מנופצת
עכשיו.

המספר מסיים כעת את הסיפור, לפני שיהפוך מקומדיה לטרגדיה
וירייה שנייה תישמע.