נסעתי לעבודה. הבוס שלי עצר לי כרגיל במיקום הקבוע, הפניה
שצמודה לבית שלי. נכנסתי למכונית, שמתי את האוזניות על
האוזניים ועצמתי עיניים. בדרך כלל עוברות כמה דקות עד שאני
מפעיל את המוזיקה, אבל הפעם הייתי חייב להתחמק משמיעת האנשים
שעובדים איתי כמה שיותר מהר. אין לי כוח, וזה כל כך פשוט, אז
למה לא?
נסענו במעלה העלייה, חולפים על פני בתים ושדרת מנורות ארוכה.
כשהייתי קטן הייתי מדמיין שמחוברת פצצה לכל אחת מהמנורות והן
מתפוצצות אחת אחרי השנייה בכל פעם שאני עובר אותן, ואז
בדרמטיות יתרה של סרט אקשן סוג ז', הייתי מרביץ את הספרינט של
החיים שלי עד הבית ספר שנמצא בסוף השדרה, כי רק כך הייתי יכול
להינצל מהמוות שכפו עליי המנורות. עברנו את העלייה, ואחריה כמו
שאומרים, וכמו שבאמת היה, הגיעה ירידה. התהפכה לי הבטן, היום
רק התחיל וכבר חיכיתי שהוא יגמר. פניה חדה לטיילת של הישוב
והנה אנחנו עוד שלוש מאות מטר בחוץ, יוצאים לכיוון המקום
המסריח ביותר שקיים עלי אדמות, מקום שאני עובד בו כבר שנה
ושונא כל רגע, אבל אני לא יכול לומר שלא אתגעגע אליו. הרי שנה
זו שגרה, ועם כמה ששגרה זה רע, מתרגלים אליה. הפכתי לרגיל מדי
אני חושב, אני בטוח.
בעוד אני עוצם עיניים בטיילת ונהנה מהבריזה שהחלון הפתוח של
הבוס הנוהג מביאה עימה עם כל קמ"ש נסיעה, הרגשתי שפריץ עז של
מים על פניי ובגדיי. עקב טראומות ילדות קשות מנשוא שעברתי
בעזרת אחי הגדול, הייתי בטוח שירקו עליי חופן של רוק שהצטבר
יותר מדי זמן באף. העבירו את הרוק לפה בשאיפה עמוקה, כחכחו
בגרון וירקו. פקחתי עיניים. ראיתי שממטרות הדשא פועלות משמאלי.
הבריזה הביאה עמה מים שהמועצה כבר התייאשה מלכוון אותם על
הדשא. כולם תמיד היו אומרים כמן מתלוננים "הן מתיזות על הכביש
ועדיין מפעילים אותן...". חייכתי לרגע, רק לרגע. בשביל רגעים
קטנים כאלה אני חי. הממטרה משפריצה עלייך והורסת לך את השקט,
ציפור מוציאה עלייך לשלשת עצומה, אתה עושה 'לחיים' בלי סיבה
מיוחדת, אתה אוהב. אהבה זה רגע קטן, וזה מה שהופך אותה לכל כך
גדולה. חבל שאין לי את מי לשתף בממטרה.

אתמול הלכתי לישון בסביבות אחת וחצי, לירן היה אצלי אחרי
שהתקשרתי אליו על סף דמעות.
"בוא"
"מה קרה?"
"בוא לירן, אני בבאסה"
"מה קרה?"
"בוא כבר נו!"
"אני בא"
שיחות ישירות עם החבר הכי טוב זה מה שעושה את הקשר למוצלח, כי
הוא תמיד יבין כשתדבר איתו ישיר, אבל בעקיפין, לעולם לא. חברים
הכי טובים תמיד נמצאים במתח המסוים הזה כשמדברים בעקיפין, כי
בסופו של דבר אחד יתעצבן על חוסר הישירות ואז לא מדברים שבוע.
עדיף ישירות, באופן כללי, לא רק עם לירן.
לירן דופק בדלת, או שלא, ונכנס.
"מה קרה?"
אני מספר לו את השתלשלות האירועים של הערב שחשבתי שיהיה אחד
המדהימים בחיי והפך לסיוט אחד גדול ומסורבל. איך היא הגיעה,
נסעה במיוחד בשבילי 60 קילומטר, רק כדי לנסות. אני מרגיש מיוחד
משהו. איך הכול היה נעים וכיף ומצחיק.
"לירן היה באמת! באמת! באמת נעים וכיף ומצחיק"
"נו"
ואיך כשהתחלנו לדבר עלינו, היא הסבירה לי שהיא עכשיו באמת
מבינה שהבחור שהיא מדברת איתו בטלפון, הוא לא אותו אחד שהיא
מסתכלת לו בעיניים עכשיו.
"כלבה". סליחה. נפלט לי.
אני לא התגשמות כל הפנטזיות שלה, ומה שהיא מרשה לעצמה לדמיין
בטלפון, היא מוצאת הזוי ומוזר במציאות. "זה הפער בינינו, אי
אפשר להשלים אותו", היא כל הזמן חזרה על המשפט הזה. פער-לא
פער, רוצה-לא רוצה, כוס אמק!
"כוס אמק לירן!"
"עזוב אותך, נו היא סתם"
היא כל כך לא. לירן יודע שהיא לא, אבל דרך העידוד הזכרית הזו,
החברית הזו, מצליחה לכבוש אותי כל פעם מחדש. 'היא סתם' ואז
פתאום יורדת לה אבן קטנה מהלב לכף הרגל, נשארת שם ומונעת ממני
ללכת יציב, כל עוד היא לא בלב אני בסדר.
בבוקר, לפני שאלך לעבודה, שחף גם תגיד לי "עזוב, היא סתם, אתה
שווה יותר". ובשנייה, למרות שאני אדע שזה כל כך לא נכון, מצב
הרוח ישתפר פלאים.
לירן הלך אחרי שהיה אצלי רק שעה. מחר גם הוא עובד. לפני שהלך,
הוא ניסה לשכנע אותי לא לשלוח לה הודעה, שלחתי. מרגיש נורא עם
השליחה, אבל לפחות האבן נופלת חזרה לכף הרגל. כתבתי לה עוד כמה
הודעות בהמשך הלילה, להוריד אבנים מהלב, לחזק את האגו, להמשיך
הלאה בידיעה שהיא יודעת. לא קיללתי, לא התחצפתי, כן רציתי שהיא
תרגיש את הפספוס ושתדע שהוא מגיע ממנה, לא ממני. לי נפל
האסימון, מעט באיחור, אבל נפל. זו היא שהחליטה לא לחזור.

ספיר אצלי, התרגשות. לפני שהיא מגיעה אני שם The Kinks במערכת,
ווליום בינוני. מתחיל לרקוד בבית כמו מטורף, עושה את התנועות
המגונות שמאור כהן עשה בהופעת הבלוז שלו, הוא מטורף הבן אדם,
גם אני מטורף. הבית מסודר, המוזיקה פשוט טובה, אני מחייך, לחוץ
ומחייך. דפיקה בדלת, זו היא. היא נראית מעולה. יש לה יופי
מיוחד, אני לא יכול להסביר את זה. פנים של ילדה בוגרת כזו,
עיניים גדולות, סקרניות, מופתעות, אמיתיות, תמיד נוצצות.
אסקימוסי היה מתרגש אם היה רואה אותה. היא נכנסת, לבושה ג'ינס
צמוד כזה, מקופל או קצר, לא שמתי לב, חולצה לבנה עם מחשוף
חצוף. היא בהחלט נראית יותר טוב מהפגישה הראשונה שלנו לבד.
הלכנו לים, היא לבשה חולצה שחורה כזו, לא חצופה. לא להיות חצוף
זה חצוף, במיוחד כשהאדם השני הוא עם כרומוזום Y. גם ג'ינס
וכפכפי שורש שהורידה אותם מיד כשהתיישבנו על החוף. השיער שלה
לא היה חלק כל כך, והתבדר ברוח באופן מוזר, פחות אהבתי אותה
בים. כבר עברו שבועיים.
היא נכנסת לבית ומיד מודיעה שהיא סורקת הכול. אני חושב שזה
נהדר, כי אחת האסטרטגיות הייתה הצעה תמימה של סיור בבית. מיד
אני מושיט יד לעזרה ומראה לה את הברור מאליו.
"זה המטבח", ברור מאליו, יש כיור וסירים ומלא ארונות.
"זה הסלון", כי הכורסאות והטלוויזיה גרמו לה לרגע לחשוב שמדובר
במעבדת נפץ של האו"ם.
"נעלה?" היא שואלת.
"כן"
"אחרייך"
היא עולה לפניי, ואני שפוף אחריה. איך קודם רקדתי סטייל מאור
כהן? אין לי אפילו שמץ של מו, שזה כמעט כמו שמץ של מושג, רק
פחות אפקטיבי והמו בא מאוחר מדי.
"זה הסלון השני, אבל לא באמת, כי אף אחד לא יושב בו", הצבעתי
לה על חדר הכניסה לקומה השנייה.
"זה חדר העבודה שלי, מאוד בוגר כמו שאת רואה", אני מדליק את
האור בחדר עם המחשב. היא מתפלאת שהוא רק שלי, בעוד אני מתבייש
קלות בצעצועים העומדים בגאווה על המדפים.
"זה חדר השינה"
"אתה יודע שחמט?", היא שואלת אחרי שמבטה צד את שני לוחות העץ
שמעשנים סיגריה על המדף.
"כן"
"אתה טוב?"
"כן, בערך"
"אני אקרע אותך היום"
"את זה עוד נראה"
היא מרגישה בנוח, אני מרגיש בנוח, הסיור ממשיך לחדר של אחי
ולחדר שינה של אבא שלי, שלדעתה הכי יפה כי הוא צהוב, וגם לה יש
חדר צהוב, כך שהיא מרגישה בו נוח. החדר שלי בצבע מוקה, אני
מניח שאסלות ירגישו בו נוח.
אנחנו שוב בקומה הראשונה, יושבים על הספה, אני מציג לה בגאווה
תמונות אינפנטיליות בפלאפון, תמונות שלי בעיקר ממזמז בקבוק מים
מחויך במהלך העבודה. היא צוחקת, יש לה צחוק מקסים, כאילו
הדאגות האחרונות שלה נעלמו וכל מה שאיכפת לה ממנו זה החיוך
והצחוק והרגע. אחרי כן יש שתיקה, אנחנו עוד בשלב שהשתיקות
מעיקות מדי ולא טובות כמו באהבה. שתיקה זה משהו קטן, כמו אהבה
וממטרות. מעניין אם תיקנו את הממטרות בטיילת.
אני שובר את השתיקה בהצגת המשך התוכנית.
"פיצה?"
"כן"
אנחנו מתלבטים לגבי התוספות התלבטות עמוקה ביותר. אנחנו אוהבים
את אותם הדברים על הפיצה. אף אחד לא מציע סרדינים או אננס,
ומצד שני שנינו מפחדים ללכת על הבצל, הרי לא ידוע לאן הערב
יתפתח. בצל לא הולך טוב עם ערב מפותח, רק עם פיצה. החלטנו
להתפשר על תירס ופטריות. אני מתקשר אליהם, הערבי עונה.
"שלום פיצה?"
"כן, חכה שנייה"
נשמעים המון קולות רקע מוזרים ומבחינת זמן השנייה עברה כבר
מזמן, אבל אני מחויך והיא מחויכת, ושהערבי עם הפיצה ייקח את
הזמן, באמת.
"כן?"
"אנחנו רוצים להזמין פיצה עם חצי תירס וחצי..."
"שנייה"
נשמעים המון קולות רקע מוזרים ומבחינת זמן השנייה עברה כבר
מזמן, אבל אני מחויך והיא מחויכת, ושהערבי עם הפיצה ייקח את
הזמן, באמת. זה עולה לי כסף.
"כן?"
"חצי פיצה תירס"
"מה?"
"חצי פיצה תירס!"
"שנייה"
אלוהים ישמור, נשמעים שוב קולות רקע מוזרים, שוב זמן השנייה
עבר כבר מזמן, אני מחויך וגם היא, והערבי המזדיין הזה שיהיה
מרוכז שנייה, באמת! זה עולה לי כסף!

לפני שבועיים חגגתי יום הולדת 18, במסגרת החגיגה, נסעתי לרמת
גן עם נאור וישנו אצל אימא שלי. יום חמישי היה יום של סידורים,
במהלכו החלפתי פלאפון והחלפתי תוכנית לתוכנית חיילים. קניתי גם
תחתונים, אבל זה עניין של מה בכך. בערב הלכנו עם עמי ועדן
להופעה של מאור כהן, הוא מטורף, אני חייב ללמוד לרקוד כמוהו,
בלי מעצורים, בלי חושים, בלי שיהיה באמת אכפת שאני נראה כמו
אידיוט. משוחרר לגמרי, אבל לפני זה צעד של בגרות ושבוע הבא
אעביר את תשלום הפלאפון לחשבון הבנק שלי, להקל מעט על אימא. אז
באמת שזה עולה לי כסף.

"וחצי פטריות"
"מה?"
"חצי פטריות!"
"אוקי, זה יהיה מוכן תוך שעה"
"תודה"
ניתקתי, עדיין הייתה התלבטות אם הזמנו את מה שרצינו. היא צחקה
את הצחוק המקסים שלה לידי, הסיטואציה של הזמנת הפיצה עשתה לה
את היום אני חושב. אני שונא שלא מקשיבים בטלפון, אבל כשספיר
ישבה לידי, לא היה משנה לי אם הפיצה תגיע עם עגבניות בסוף,
העיקר שאני אוכל אותה איתה.
אנחנו ממשיכים בערב, כשבתכנון שלה לצפות בסרט שביימתי בסוף יב.
תוך כדי שאני שם את הסרט בדיוידי, היא מספרת לי על סרט שהיא
השתתפה בו וזכה מקום רביעי בארץ לסרטי נעורים, מתברר לי שראיתי
את הסרט בעבר. היא שואלת אם הוא טוב, אני מרכך את התשובה שלי
במבט מוזר, כשבעצם הוא לא זכור לי לטובה בכלל. היא יודעת מה
המבט מסמל, מופתעת לרגע ושוב צוחקת מכנות היתר שאני מפגין
באלגנטיות.
אחרי התנצלות קצרה על איכות הסאונד והצריבה אני מפעיל אותו.
אנחנו צופים בו בשקיקה כשאני משתדל לא להגיד דבר ורק לצפות.
אני ממש מוכשר. כל הצילום והעריכה והתסריט פשוט זורמים מול
העיניים ולמרות המון רגעים תקועים, הסרט באמת טוב. מכה אדירה
לאגו ואני מנצח את עצמי שוב. הדמות הראשית מתאבדת בסוף כשמיד
אחרי כן אביתר בנאי פוצח ב"כלום לא עצוב" הנהדר שלו. אני עוד
מביט בכתוביות וכשאני מסתובב להביט בה ובתגובה שלה, אני רואה
שהיא מסתכלת עליי מופתעת לטובה, העיניים שלה הופכות גדולות
יותר והיא אומרת את ה"וואו" שלה. לכל אחד יש "וואו" משלו. אצלי
למשל ה"וואו" זה חיוך עדין ועיניים נוצצות. אצלה זה הרצון
להגיד המון ובסופו של דבר לסכם במעט. הרתיחה אותה במידה מסוימת
העובדה שכתבתי בתחילת הסרט "סרטו של רז צמרת", שזה מאוד
נרקיסיסטי ושחצני ולא מוצדק. הסברתי לה שזה כן מוצדק ואחרי
הכול זה סרט שלי, למרות שלפני הכול לא הייתי מצלם אותו אם לא
היה לי את הצוות שעבד איתי. משום מה החברה האנושית מסתכלת על
ה-'אחרי הכול', אז ניצלתי את זה לטובתי.
הפיצה מגיעה, אני יורד להביא אותה. בדרך חושב שאני צריך לפעול
ולהפסיק להיות לחוץ. אין סיטואציה, אין שתיקת נשיקה, אין כלום,
רק כיף. מה עושים? מה עושים כשיש רק כיף? נשיקה רק תהרוס אותו,
לא? ומה אם היא לא רוצה? היא הרי באה מצד אחד 60 קילומטר
במיוחד בשבילי, ומצד שני היא מפחדת להרגיש, מפחדת מקשר אמיתי
ומצד שלישי היא לא יודעת מה היא רוצה, כי יש בינינו פער של
ניסיון עם המין השני. אלוהים ישמור! בשום קשר אין כל כך הרבה
צדדים, למה זה לא יכול להיות פשוט? למה ה-לא יודעת שלה נתקע
באמצע? לפחות אני אדע אם קניתי את הקונדומים לפני חצי שנה עם
לירן כדי לעשות בהם שימוש או לגרום להם להירקב בארון. אמרתי את
זה. אני גבר, יש לי צרכים. נמאס מפורנו. באמת. הסרט של סשה
גריי שהיא פותחת את התחת לאיזה בחור עם ויברטור של 60 סנטימטר
גם ככה גורם לי להתבלבל מינית, אז למה זה לא יכול להיות פשוט?
שחור או לבן? אני לא בא בגישה של לזיין כמה שיותר וכמה שמהר.
אבל אלוהים ישמור! אני חייב לדעת אם זה כן או לא. אני מטורף על
ספיר, היא מדהימה, אבל נכנס בי היצר הרע שוב ונמאס להשתלט
עליו. כל כך פנטזתי על הערב הזה שנמאס לפנטז. אני חוזר עם
הפיצה ומחליט שאני מתפרע על ספיר במקום על הפיצה, ואני רעב ככה
שזה יכול רק לתת שמץ של מו כמה אני חרמן. מו.

לפני חצי שנה בערך הייתי עם לירן באריאל, עיר השטחים. נסענו
לסידורים כאלה ואחרים, כשבתכנון היה גם לקנות קונדומים כמו שני
גברים אמיתיים, צריך לעבור את המחסום הזה מתישהו. ביישנות של
ילד בכיתה ו', שצוחק בכל פעם שהמורה לחינוך מיני אומר את המילה
"פין". יש כל כך הרבה שמות ל"פין", ככה שאני ממש לא מבין ילדים
בכיתה ו'. גם כשהייתי בכיתה ו', לא הבנתי מה מצחיק. לקרוא לו
שלמה או איציק, זה מצחיק, ישר אתה מדמיין כיפה וגורמט, זה הורס
מצחוק. אבל "פין"? אין מצב. למרות שהייתי בוגר יותר מאותם בני
12, גם אני התביישתי עד עמקי נשמתי להיכנס לבית המרקחת ולהגיד
"שלום אפשר קונדום?". אז לירן נכנס לפניי, אמיץ הבחור הזה.
ביקש קונדומים ועשה פדיחות לכל בני משפחתו והעולם כאשר המוכרת
הצביעה על המיקום המדויק של הקונדומים והוא המשיך לחפש, כאילו
לא ראה קונדום מעולם ונולד במאה ה-19, כשהקונדומים היו עשויים
עץ קשיח וסגסוגת מתכות, אין פלא שהיו כל כך הרבה מחלות מין אז.
הרצל מת ממחלת מין. אחרי לירן כבר לא הייתה לי בעיה להיכנס
לבית המרקחת, ללכת ישר לאזור הקונדומים ולבחור את הראויים
ביותר לשלמה שלי.

אני חוזר לבית עם הפיצה, נכנס בביישנות ושואל בשרמנטיות של
דביל "הזמנת פיצה?". ספיר מחייכת ואומרת שעברה לה עכשיו איזו
מחשבה בראש. אמרתי לה שאני יודע מה עבר לה בראש ועזבנו את זה
ככה. כמה שאני אידיוט - שיחה על מין מעלה את זרימת ההורמונים
בגוף, כשזרימת ההורמונים בגוף עולה, עולים גם קצב הדם, קצב
פעימות הלב, הגירוי הכללי של הכול, עד שזה מתפוצץ ואי אפשר
יותר ושיחת המין הופכת למין עצמו וזה תשוקתי ומלא תאווה ופיצה
ואמת אמיתית אחת שכן קורה כאן משהו ואין שלוש אופציות אלא רק
אחת ואני וספיר ביחד. המחסום יישבר וזהו.

כשהייתי קטן והיו אומרים לי "להבא" הייתי בטוח שאני חייב טובה
לאבא שלי כי עשיתי משהו רע. אולי אם הייתי מבין את הביטוי הזה
מלכתחילה לא הייתה לי בעיה ליזום, כי גם הייתי מבין שלא יהיה
להבא.

אנחנו אוכלים את הפיצה ונהנים, היא שואלת אותי על השיא שלי
באכילת פיצה ואני לא בדיוק זוכר, אבל התשובה שאני אומר די
מרשימה אותה, אז אני נרגע. בטלוויזיה מוקרנים אחד אחרי השני
סרטי נעורים רומנטיים שאנחנו לא ממש צופים בהם, אבל הם מאוד
מזכירים אותנו. ידידים שרוצים להיות יותר, אבל לא יכולים. איזה
סרט. עכשיו אני מבין למה מבקרי קולנוע לא אהבו אותו. הם כמוני,
לא יוזמים, חסרי חוט שדרה ואומץ. ובגלל זה הם הפכו להיות מבקרי
קולנוע. כמו ששלום חנוך כתב לאריק איינשטיין - "כל אחד רוצה
להיות זמר, אם לא זמר אז שחקן, אם לא שחקן אז ליצן, אם לא ליצן
אז מבקר". אני מבקר ליצנים.
אנחנו ממשיכים לדבר בקצב היסטרי, היא אומרת כמה הסרט לא מעניין
ולא צריך לצפות בטלוויזיה, אלא במשהו אחר. כמה שאני מסכים,
העיניים שלה כל כך יפות. אנחנו ממשיכים בשיחת החולין המגניבה
ביותר שמישהו אי פעם חשב עליה, אנחנו צוחקים ונהנים, בקושי
מסיימים חצי פיצה. טוב לנו. אני שומר על הידיים שלי משוחררות
יחסית. בפגישה בים היא התרגזה על כך שהן כל הזמן על הברכיים,
הסברתי לה שככה נוח לי כי אני רגיל להיות ככה, לא כי אני חסר
ביטחון. היא לא קיבלה את ההסבר, גם אני לא.
בסופו של דבר זה היה צריך להגיע, כשאני חושב על זה בדיעבד, עוד
מילה כמו 'להבא' שצריך להשמיד, אז אין בינינו שום מתח, שום
כלום, רק כימיה של דיבורים כיפית ואמיתית, ועדיין זה הרבה
יותר. בסופו של דבר זה הגיע והתחלנו לדבר עלינו. שוב. טחינת
מים עם מעט קמח, כי כל פעם נופל למישהו אסימון אחר. דיברנו על
הכול, מ-א' ועד ת'. פתחנו את התחת לנושא כמעט כמו שנפתח התחת
לאותו כוכב פורנו. היא חזרה על עצמה, אני חזרתי על עצמי, כשבכל
חזרה מתחלחלת הידיעה שאין סיכוי. העיניים שלה אומרות לי כמה
היא רוצה, והיא רוצה המון. אבל מהפה שלה יוצא שרבוב של שטויות,
אחת אחרי השנייה, שזה פשוט מרגיז. אין לי ניסיון. לך יש. למה
את נותנת לזה להפריע לך כל כך?
"אני מרגיש אידיוט"
"למה?"
"לא משנה"
"למה?!", היא חוזרת על השאלה, כששנינו יודעים שאני אספק את
התשובה בסופו של דבר.
"כי אחרי השיחה הזו לנשק אותך יהיה מגוחך, כאילו אני מוכיח לך
שאני לא כזה ביישן וחסר ביטחון. הייתי צריך לנשק אותך לפני. אם
הייתי מנשק אותך לפני?"
"אז?"
"אז מה היית אומרת?"
"עדיין הייתי מרגישה מוזר"

אני יודע שאני גרוע עם בנות. אני נורא פתוח לגבי הנושאים שלא
צריך להיות פתוח לגביהם. ונורא לחוץ כשמדובר בנושאים שצריך
להיות פתוח בהם, כי יש רק הזדמנות אחת להיות פתוח בהם. בין אם
זה להגיד לה כמה היא מקסימה ומדהימה ואז אני מלחיץ אותה, ובין
אם זה לא לתפוס אותה ולנשק אותה בפראות ותשוקה שלא ידע אפילו
טרזן. אני חד וחלק בנימה עצובה ביותר מצהיר על כך שאני גרוע עם
בנות.

"תבין, גם לי אין בעיה ליזום, ואם אני רוצה לנשק את הבחור, אני
מנשקת, ואם אני רוצה לזרום אז אין לי בעיה להניח את היד שלו על
הבטן שלי, באמת! אבל פשוט איתך זה לא הולך. קשה לגשר את הפער
הזה. הבחור שאני מדברת איתו בטלפון הוא אחר בשבילי, אני מסיימת
שיחה איתך ומפנטזת המון, מחייכת כל היום אחר כך. אבל הנה אנחנו
נפגשים שוב, ואני מבינה שזה לא זה, זה לא הפנטזיה. פנטזיות זה
לא בריא"
אני לא חושב שציטטתי מישהו אי פעם ככה, אבל אלה המילים שהיא
אמרה לי פחות או יותר במספר משפטים שחיברתי לי בראש למשפט אחד,
למקרה שאיזה חבר נודניק ישאל אותי "נו איך היה?", ואז אצטרך
לספר לו את כל הסיפור בפרטים, ומי זוכר פרטים? רגעים קטנים זה
הכי טוב, אבל מי זוכר אותם? אני אענה לו
"זה לא"
"מה קרה?"
היא אמרה "תבין, גם לי אין בעיה ליזום..."
וכשהכול מצוטט במשפט אחד, החבר הרבה פחות נודניק ואני חסכתי לי
עצבים על חבר שגם אם אדבר איתו ישירות וגם אם אדבר איתו
בעקיפין, אהיה עצבני בסופו של דבר.
וכל מה שיש לי לומר לה הוא
"אני אותו בחור כמו בטלפון"
וכרגע זכיתי באוסקר על התסריט של חיי, מיליון בנות יוצאות
מאולם הקולנוע כשממחטות נוזלות מאפיהן, מדברות על כמה ה-רז הזה
מושלם ואיך זה שספיר לא רצתה אותו. והיא לא רצתה.

כמה ימים לפני הפגישה הגדולה פגשתי את סמי בכניסה למועדון
הנוער, סמי הוא בחור גדול וחביב שאני משתדל לא לדבר איתו יותר
מדי על נושאים שבלב, כי אני יודע שאוזן מבינה אני לא אמצא, רק
אוזן קשבת. הוא שאל אותי מה שלום ספיר ואיך מתקדם.
"אנחנו כרגע בהפסקה לבחון עניינים, אבל יש מצב גדול שניפגש בים
עם בקבוק יין ושמיכה, ככה לפחות היא אמרה לי בטלפון"
"אז אתה הולך לזיין אותה?!"
שוב, סמי. אוזן קשבת אבל לא אמיתית. הוא שמע את המשפט כמו שהוא
רצה לשמוע. נכון, רציתי להשוויץ מעט בכך שבחורה רוצה איתי ערב
רומנטי על הים כשהכול יכול לקרות, אבל זו ספיר. זו בחורה
שאסקימוסים אפילו אוהבים.
השיחה המשיכה באותו טון, כאשר אני מנסה לגרום לסמי לדבר חלש
יותר, כי אנחנו שני מטרים ממועדון הנוער, שאנשים בו מכירים את
ספיר, והדבר האחרון שאני רוצה זה שמישהו שהוא לא חבר שלי יבוא
אליי יום אחד ויהיה נודניק. יש לי מספיק חברים שהם נודניקים.

יש שתיקה, השתיקה המעיקה ביותר שהתרחשה בכותלי הבית הזה. אולי
הייתה שתיקה נוספת כזו כשאימא שלי אמרה לאבא שלי שהיא עוזבת את
הבית. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והפעם ללא שלושים ושתיים שנות
נישואים. הפעם זה אני וספיר, והדבר הזה שבינינו שלא מוביל
לכלום. בא לי לקלל, אני מדי פעם מקלל, אבל הרוב מסתכם בשתיקה.
כשהיא ראתה שאין לי משפט סיכום וגם לה אין, היא החלה להראות
סימני תזוזה וקמה מהכורסא השחורה שבסלון, היא נעלה את סנדליה,
הניחה על כתפה את התיק ואני עוד מתלבט מה לומר, פולט "אל
תלכי". היא אומרת שהיא חייבת, אני מבין, אחת בלילה ו-60
קילומטר ומחר ב-11 היא כבר בבסיס. "אל תלכי", אני מסמן לה עם
היד את הספרה שתיים ואומר בלחש "עוד שתי דקות". תתנו לי רגע,
תתנו לי חבל, תגידו לי למשוך את הרגע, אני אעשה את זה מצוין.
תגידו לי לעזוב את החבל, אני אחכה שתי דקות ואעזוב. מה שבטוח,
אני לעולם לא אקרע את החבל או אקשור אותו סביב מותניי, אולי
סביב צווארי, אבל זה כבר סיפור אחר.
ספיר היא חבל, והיא הולכת עוד שתי דקות, ואני הולך לתת לה
ללכת. בראש רצות המחשבות והדמיון מטורף.
"את רוצה לרקוד?"
"מה?"
"אני אשים The Kinks ונרקוד קצת"
ואנחנו רוקדים ונהנים, והשתיקה כבר לא מביכה. אני תופס אותה
בידיה ובפינאלה חסר תקדים משכיב אותה על ידי השמאלית, ומנשק
אותה כשהיא תחתיי באוויר. והדמיון מטורף.
"אני הולכת"
"אוקי, אז זהו?"
"כן"
היא כבר קמה, מניחה את התיק חזרה במקומו המוגן על גופה, ואני
שואל אם היא רוצה חיבוק. היא מבקשת שאני אפסיק כבר לשאול ואעשה
מה שבא לי. לא מבינה שזה לא עובד ככה. חיבוק פרידה צריך לבוא
גם ממנה, ואני כרגע בעמדה שאני הופך עלוקה עם כל שנייה שעוברת,
אם החיבוק שייך לאותה חיית ביצה, אז לא. ואם זה יעשה לה טוב,
אז כן. היא אומרת שלא ואני מצטרף לשירת הלילה של הקרפדים
העצובים בתבל. טומבלליקה עצוב מתנגן ברקע, מעניין אם הירח מלא
היום.

אני תופס אותה לפני שהיא יוצאת ומנשק אותה באמת. דמיון מטורף.
אני תופס אותה אחרי שהיא יוצאת ומנשק אותה באמת. דמיון מטורף.

שני אסימונים נופלים והיא כבר בחוץ, אני יוצא גם, לא יודע למה,
אבל יוצא. יוצא מהבית, הולך בשביל הגישה לבית שלי, שהפך בזה
הרגע לשביל הגישה למכונית שלה, וכבר שומע אותה מתניעה, היא
הלכה כל כך מהר. ויתרתי. התקשרתי אליה, היא בממתינה, מקווה
באנוכיות מוחלטת שהיא בוכה עכשיו לחברה הכי טובה, יודע שהיא רק
התקשרה הביתה להגיד שישאירו לה מפתח כי היא יוצאת עכשיו.
התקשרתי ללירן.
"בוא"
"מה קרה?"
"בוא לירן, אני בבאסה"
"מה קרה?"
"בוא כבר נו!"
"אני בא"
הוא כבר הגיע, ואני רואה שיחה שלא נענתה מספיר. אני מחייג אליה
שוב.
"התקשרת?"
"כן, כי ראיתי שאתה התקשרת"
"כן, לא משנה"
"מה?"
"לא, רציתי שתחזרי, אבל..."
"אם אני אחזור יקרה משהו?"
"כן", הפעם אני עונה בביטחון של אמת, רק שתחזור, תפתח את הדלת
והדמיון המטורף יהפוך למציאות המטורפת וסרטי הנעורים שלא באמת
ראינו הלילה יתגשמו לי מול העיניים.
היא מתלבטת, נושמת פעמיים לעומק, שתיקה מעיקה מדי.
"את באה?"
"לא"
"לילה טוב"
"ביי, לילה טוב"
זה כל כך מביך שזה משכר. אזרתי את האומץ בדקה המאתיים, וגם
כשאזרתי אותו לא פעלתי כראוי. הייתי צריך להגיד לה "בואי
עכשיו!", להילחם. הרי אני יודע שאני גרוע עם בנות, אז כדי
להיות טוב עם בנות, אני צריך לנהוג בדיוק הפוך ממה שהייתי נוהג
בדרך כלל.
כשלירן אצלי אני שולח לה "רק אם היית חוזרת". לירן הלך, היא
מחזירה לי הודעה שהיא בבית אחרי שעה, ושתמיד אפשר להתרפק על
"אם". היא לא מבינה שהייתי רציני כשאמרתי שיקרה משהו. "יצאתי
אחרייך אחרי שהלכת, נפל לי האסימון מאוחר מדי" ואחרי כן עוד
כמה מילים לא נעימות, לחיזוק האגו שלי. כל האמת, נשבר לי כבר,
שתדע שכן רצתי אחריה. שתי דקות אחר כך אני שולח את הסיכום שהיא
רצתה, לא רוצה טעם מריר בפה וכבר אמרתי הכול.
'אני לא רוצה לסיים את זה בדרמטיות. היה לי כיף. באמת. לילה
טוב'.
שכחנו לשחק שחמט.

כשדיברנו בסלון עלינו, והיא אמרה לי את המשפטים שטרחתי לצטט
כמשפט אחד, שאלתי אותה אם באסה לה. והיא אמרה שמאוד. אחר כך
התנצלתי ואמרתי שזו שאלת אגו ותו לא, היא לא הגיבה. היא הייתה
מאוכזבת אני חושב, אבל באמת היה לה באסה.
גם לי.