חופשת החנוכה מאיימת לכלות את כוחותי. ברגע של אובדן חושים,
בניסיון לחלץ את זאטוטי המשפחה מהרביצה הממושכת מול מסכי
הטלוויזיה והמחשב, אני מציעה להם להצטרף אלי לקניות וסידורים.
"איזה כייף!" צוהלים פרסונות הבית נמוכי הקומה ומקפצים בחדווה,
כאילו הבטחתי להם לצאת למסע עולמי עם אייל פלד בהרי ההימלאיה,
או לשייט תענוגות באיים הקריביים.

אנחנו הולכים לקניות בישפרו סנטר, ולסידורים בבנק. אני מנסה
להנמיך ציפיות, אבל הם כבר ממהרים לארוז כמה צעצועים ומשחקים
לדרך. "רק את הבובה", "רק את הדובי", "רק את המונופול", "רק את
רובה המים", "רק את השרשרת" הם מתישים אותי במונולוג אבוד מראש
"בשביל שלא ישעמם לנו עד שתיגמרי את כל הקניות וכל הסידורים
שלך" הם מסבירים.

הבנק הכי חזק במדינה למשכנתאות עומד לקרוס תחת המהומה ואי הסדר
שמשליטים בו הזאטוטים עם כניסתנו אליו. אגף הזאטוטים מקפץ
בחדווה על הכורסאות, זוחל מתחת לרגלי המאבטח והפקידים, ויורה
מים על עציצי הפלסטיק המפארים את הסניף. עד מהרה הם פורקים את
זעמם על מכשיר הכספומט הידידותי, שמסרב לאפשר להם למשוך מתוכו
מטבעות.

אחרי סידרת איומים והרתעות, מתרצים הזאטוטים ומסתערים על אולם
ההמתנה הגדוש בלקוחות, ומתכנסים למשחק מונופול שקט. "שקרנית
אחת! אמא, נכון שהיא רימתה?" פולחת צווחה נוראית את חלל
האולם. "אתה שקרן בעצמך והכל עובר עלייך, אחת שתיים שלוש כדור
הארץ. אמא תגידי לו" משוגרת צווחה נוספת. ואז ללא כל התרעה,
עשרות חרוזים ניתקים מהשרשרת ומתפזרים לכל עבר "אמא תראי מה
הוא עשה!". "אמא, תגידי לה, זה הכל בגללה!".