"אתה אדון מייקל מקסימוב?"
"אני"
"אתה יליד 1985"
"אכן"
"אתה אב ל 3 ילדים ולאישה בשם ניקול"
"כן"
"אם כן.אחרי שבדקנו את הפרטים שלך.האם ידוע לך במה אתה
מואשם?"
"ידוע"
"אתה מואשם ברצח של 15 קטינים ונהג אוטובוס.האם אתה מודה
באשמה?"
"מודה"
"יש לך עוד משהו להגיד לפני הקראת גזר הדין?"
"רק דבר אחד."
"והוא?"
"אני אשם אך איני האדם שאתם מחפשים. את האדם שאתם מחפשים תוכלו
למצוא בשדרות מוריסון מספר 5. קוראים לו ולדימיר מישובסקי."
"זהו?"
"זהו."
"אם כן.פסק הדין:
אתה מייקל מקסימוב מואשם ברצח 15 קטינים ונהג אוטובוס.
גזר הדין שלך לפי החלטת חבר השופטים הוא...
מוות.
את הדרך בה תמות אנחנו מאשרים לך להחליט, העונש שלך יהיה בעוד
שעה עד אז אתה תחזור לתא שלך.
יש לך שיחת טלפון אחת."
המכה של הפטיש הידהדה לי באוזניים בזמן שזוג סוהרים לקחו אותי
לתא שלי.
נכנסתי לתא והתיישבתי על המיטה. אחרי שהסוהרים הלכו הוצאתי את
היומן והתחלתי לכתוב:
"יומני היקר!
זה הפרק האחרון שאני כותב לך, אלא אם כן יקרה נס כמובן.
אני כאן כבר חמישה חודשים והקפדתי כל יום לכתוב בך. לפני מספר
דקות השופטים החליטו לדון אותי למוות. אומנם זה לא היה מפתיע
וכבר ידעתי שככל הנראה זה מה שיקרה, אבל בכל זאת חשבתי שאולי
יקרה איזה נס.
בטח מי שיקרא את זה ישאל את עצמו למה רצחתי, טוב התשובה די
פשוטה:
אני אבא למשפחה והתנאים שאנחנו חיים בהם לא ממש תנאים. כשהגעתי
לגיל 30 פגשתי את ולדימיר, הוא הבטיח לי שהוא יכול לעזור
לי.הוא נתן לי את העבודה שלי.
בהתחלה זה היה רק לנסוע ממקום למקום ולתת לאנשים חבילות,.אבל
אז עצרה אותי המשטרה. הם ביקשו לבדוק לי באוטו, כמובן שהסכמתי
כי לא ידעתי מה יש בחבילות האלה. מצאו בתוך האוטו שלי כמות
גדולה של נשק ושל סמים. נכנסתי לכלא לחודשיים ואז יצאתי.
כשחזרתי לבית, ולדימיר חיכה לי שם ורצה לדבר איתי. אמרתי לו
שאני לא מוכן לחזור לעבודה ושלא ידעתי במה זה כלול. ולדימיר
אמר שזה בלתי אפשרי ושאם אני חלק מזה אני חלק מזה ואי אפשר
לצאת.
הוא איים על המשפחה שלי, אמר שאם אני לא אעזור לו הוא יהרוג
אותם וישרוף לי את הבית. אז הסכמתי.
לאט לאט העבודות היו יותר ויותר קשות, עד שיום אחד הוא אמר לי
שאני צריך להרוג מישהו. כמובן שלא הסכמתי, ההסכם לא היה שאני
אהרוג אנשים. ולדימיר אמר שאם ככה אז אין לו ברירה.
באותו לילה מישהו פרץ לבית שלנו וחטף את הילדה הקטנה שלי,
לוסי. הוא השאיר פתק ואמר שאם אני לא אעשה את הדבר שבגללו אני
מורשע עכשיו הוא יהרוג אותה ויהרוג גם את שאר הילדים שלי.
אז עשיתי. רצחתי 15 ילדים ואת הנהג של האוטובוס וגנבתי את כל
הסחורה שהייתה לו בתא מטען בלי שהוא אפילו ידע עליה.
אז הנה אני פה. האדם שכותב לך.
אז תודה לך יומן יקר שהיית פה כל החודשים האלה ולהתראות.
נ.ב.
הם רוצים שאבחר איך למות, אני כבר בחרתי מזמן"
סגרתי את היומן והנחתי אותו מתחת למזרן שלי בתא.
הוצאתי מתחת למזרן את המכתבים שאישתי כתבה לי, היא הקפידה כל
יום לכתוב.
הנה הציור שלוסי שלחה לי,עם ההקדשה "אני אוהבת אותך אבא"
הנה המכתב של אישתי שהיא מספרת שטום התחיל ללכת, מכתב שספוג
עוד בדמעות שלה.
והכתבה מהעיתון, הכתבה שמספרת שהבן שלי זכה בתחרות קארטה.
"ג'ק מקסימוב בן ה-14 זכה בתחרות קארטה לגילאים 10-18 שהתקיימה
זאת השנה השביעית ברציפות. כששאלנו אותו מה יש לו להגיד
לקוראים הוא רק מסר לאבא שלו "אבא אני אוהב אותך, הגביע הזה
הוא בשבילך".
כל המכתבים האלה והתמונות והכתבה והציורים של לוסי, אני כל כך
אתגעגע אליהם.
דבר אחד שלמדתי בכלא זה לא לבכות, כשהאנשים רואים שאתה בוכה הם
מבינים את החולשה שלך ומנצלים אותך.
"יש לך עוד שיחת טלפון שאתה יכול לבצע" צעק אחד הסוהרים.
"תודה. זה לא יקח הרבה זמן."
לקחתי את השפורפרת והתקשרתי לבית,ניקול ענתה לי.
"הלו?"
"זה אני."
"מייקל..."
"כן"
"יש חדש?"
"כן..הגיע פסק הדין.זאת השיחה האחרונה שלנו."
"לא..."
"כן,אבל ניקול. אני לא רוצה שתבזבזי אותה בבכי. תקשיבי לי. אני
הורדתי את ולדימיר מהגב שלכם ועכשיו אני רק רוצה שתעשי את
הדברים הבאים:
תקחי את האוטו עם הילדים, תקחו רק מה שחשוב ותסעו להורים שלי,
תסבירו להם מה קרה ותישנו שם עד שתמצאו בית, רחוק הכי שאתם
יכולים מהבית הישן. אין לי הרבה זמן לדבר אז רק תמסרי לילדים
שאני אוהב אותם ושאני מצטער שאני לא חוזר."
"אי אפשר לשנות את ההחלטה של בית המשפט?"
"לא.ההוצאה להורג היא עוד שלוש דקות,אבל הם לא יספיקו."
"מה כוונתך?"
"הם אמרו שאני יכול לבחור את המוות שלי.אז בחרתי."
ניקול התחילה לבכות.
"אני אוהב אותך, רק שתדעי את זה. הסיבה שאני כאן אולי נוראית
אבל היא גם כי אני אוהב אותך. שיהיו לכם חיים נפלאים. תמצאי
בעל ותסדרו."
"אני..."
"זה בסדר. טוב אני חייב לנתק."
סגרתי את הטלפון והלכתי למזרון שלי. הוצאתי מתחתיו את המכתבים
ואת היומן, את הכתבה ואת הציורים. את התמונות. מתחת לכל הערימה
הזאת הוא חיכה לי, הכרטיס שלי לעולם הבא.
לקחתי אותו וטענתי.
ביד אחת חיבקתי את הדברים ועם היד השניה כיוונתי אותו לראש.
זה סופו של מייקל מקסימוב, אב לשלושה עם האישה הכי יפה בעולם.
זה סופו של אדם שאהב את משפחתו.
זה סופו של רוצח.
עצמתי עיניים ולחצתי.