[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יונתן קלוסקי
/
לא זמין

משום מקום זה בא, ללא כל התרעה מוקדמת. כואב כמו האנג אובר
אחרי ליל שתייה מטורף, ללא מטרה.
"יא בן זונה!!!" יעל צרחה וטרקה את דלת המכונית, שעה אחרי
שהיא התקשרה והציעה שנפגש. אז נפגשנו. כלום לא השתנה, אבל היה
משהו חסר, החלק שמת (אולי האהבה?). ישבנו בחדר שלי מול קריין
החדשות של השעה שמונה וברקע שיר ישן בקע מהמערכת והזכיר לי את
החופשה שלנו יחד באילת.
"יא בן זונה אחד, איך אתה מעז?!"
המשכתי לנסוע בלי שום יעד מוגדר. חשבתי לנסוע לים, תמיד מצאתי
בו מפלט, בעיקר בלילה. גוש שחור ונוהם וגלים, שרק קול התנפצותם
על החול מעיד על קיומם.מרחוק אורות מסעדה מהבהבים בשחצנות,
כאילו הם מודעים למצבי. קולות של סועדים וסכו"ם שמקיש בקצב
מעורר בחילה הזכיר לי איך ישבנו בטיילת באילת מחכים לאוטובוס
חזרה הביתה. שתינו קפה הפוך והמילים נבלעו בעשן הסיגריות
בהתרגשות של שני ילדים שכאילו גילו משחק חדש. "אני יודע לעשות
טבעות" אמרתי והיא צחקה לנוכח עיגולי העשן המעוותים שיצאו לי
מהפה והתפוגגו בקרני האור שהפיץ הנר הבודד שעל השולחן. זה
בדיוק שנה מאז שהכרנו ונדמה שאנחנו ביחד נצח. כבר מזמן היו לי
מחשבות לעזוב אבל קברתי אותם ברגשות פחד כל פעם שיעל שאלה מה
עובר עליי. "סתם" הייתי עונה. היא ידעה עליי הכל, מה אני רוצה,
על מה אני חושב, מה אני מסתיר, מה אני מרגיש. פחות את הסיבות
אבל לא היה לה משנה. היא חישבה הכל ומצאה את הדרך להחזיק אותי
קצר גם אם הייתי באופוריה שמצד אחד אני נמצא בקשר עם מישהי
שאני אוהב ומצד שני יש לי חופש לעשות מה שאני רוצה.
"יא בן זונה אחד, איך אתה מעז?! אתה לא מתבייש?!" מה יכולתי
לעשות? כבר לא יכולתי לשתוק ולעמוד מנגד ולראות איך היא הורסת
לעצמה את החיים. אז נפרדנו. זה היה בחורף, שבוע לפני יום
ההולדת שלה. מובן שלא התקשרתי להגיד לה מזל טוב. זה היה עוד
טרי ואלמלא נפגשנו בים כמה חודשים אחרי זה, מן הסתם לא היינו
מדברים שוב.

עד ליום בו היא התקשרה והציעה שנפגש.

אלון היה החבר הכי טוב שלי. עוד מהגן. בעצם, אני כמעט בטוח
שעוד מלפני זה, אבל אני לא ממש זוכר. אלון הוא אחד כזה שלעולם
לא יזום קשר. "חוסר בטחון עצמי" - מגדיר זאת הפסיכולוג שלו,
שלוקח ממנו מאה שקל לשעה, למרות שאני בתור החבר הכי טוב שלו
יכול להגיד לו את אותם הדברים בחינם. אלון בטוח שזה עוזר,
"מנקה אותי מבפנים" הוא אומר, אבל כמו הרבה דברים שהוא לא עומד
על טיבם לבד, גם את זה ניסיתי להסביר לו כמה פעמים. כמו בכיתה
י"ב שסוף סוף נראה כי הקשר שלו של יעל הולך למשהו טוב, היא
בגדה בו. אלון אמר שזאת מעידה חד פעמית והוא סולח לה. אני
ידעתי שזה לא כך, אבל אלון, שיכור מאהבה ומזיונים לא שעה
לדבריי. אחרי חודש היא זרקה אותו. מאז הוא עם הפסיכולוג.

ביום בו אלון התקשר אליי וביקש שנפגש הייתי בדיוק עסוק בסידור
הדירה החדשה בגבעתיים. זה היה קצת אחרי שהשתחררתי והחלטתי
לעזוב את הבית. ההורים החליטו לתמוך או שסתם לא היה להם כוח
יותר לריבים. הם לא הבינו אותי ואני לא רציתי להיות מובן. לא
היה לי אכפת מכלום אחרי הפרידה מיעל והם התייאשו והחליטו לתמוך
מרחוק. נפגשתי עם אלון בבית קפה ברחוב בוגרשוב. אחד כזה שאף
אחד לא יושב בו בשעות הבוקר. היינו לבד חוץ משתי זקנות שדיברו
באיזו שפה לא מוכרת, או שסתם הן היו לא מובנות. המלצרית חייכה
בצביעות והגישה לכל אחד מאיתנו קפה הפוך. ואז, כשהדלקתי את
הסיגריה השנייה, אחרי שנים שלא דיברנו, הבן זונה הזה, החבר הכי
טוב שלי, סיים לשתות את הקפה ובטון של אחד שמזמין חשבון הטיל
את הפצצה: "בעוד שבועיים אני טס לתאילנד עם יעל, זוכר את יעל?"
שאל בקול תמים. ואני איך יכולתי לשכוח את הדבר שהכי אהבתי
בחיים שלי. שלולית של קפה התהוותה על המכנסיים שלי באזור
הברכיים בזמן שקמתי בכעס והפכתי בדרכי החוצה את השולחן, אחרי
שהבנתי שכל הזמן הזה שלא דיברנו, שהבן זונה הזה יצא עם אהבת
חיי ומסתבר שהוא גם לא חיכה הרבה זמן, כפי שהוא הדגיש לציין.
"כמה חודשים ספורים לאחר שנפרדתם נפגשנו במקרה ברחוב ומשם זה
התגלגלת. חשבתי שאתה יודע." אמר. הלכתי לכיוון החניה בכעס. לא
ידעתי אם אני רוצה להרוג אותו, אותה או את עצמי קודם. הייתי
נסער כולי, נוטף זיעה קרה, מרגיש כאבי בטן ובחילה נוראיים וכאב
בחזה שאינו ניתן להגדיר. חזרתי לדירה. בדרך קניתי בקבוק וודקה
ונרדמתי שחציו המלא שעון על ידי לקול טיפות הנוזלות ממנו על
הרצפה. לא יודע מה עבר לי בראש. אם זה כעס הגדול על אלון, או
געגועים גדולים יותר ליעל, שבמשך כל זמן שירותי בצבא לא
דיברנו. היא הייתה מש"קית נפגעים ב-202 ואני תקוע באיזה בסיס
בדרום.

לא טרחתי לסדר את שאר החפצים בדירה. במשך השבועיים הבאים ישבתי
כל יום מול הטלוויזיה, מחכה למועד הטיסה של אלון ויעל, כאילו
שיודיעו על זה בחדשות של שמונה או באיזה מבזק או אולי בתוכנית
של דודו טופז. ביום הטיסה ישבתי ליד הטלפון במשך שעות, מחכה
לצלצול מיעל, שאולי תתקשר להתנצל, לבקש שנחזור, להגיד שלום או
רק כדי להשמיע את הקול שלה. הקול המקסים שלה.

קמתי בשש בערב, שעתיים לטיסה וגיליתי שאני מחזיק את השפופרת
ביד והטלפון משמיע צליל של תפוס. ניתקתי וחייגתי
אפס-חמש-ארבע-שלוש-שמונה-חמש-שלוש-ארבע-אחד... מפליא שאחרי כל
כך הרבה זמן זכרתי את המספר. אבל בעצם זכרתי הכול ביעל: את
העיניים הכחולות, שיערה השטני הארוך והגולש, את חיוכה המקסים
ושפתיה המלאות וגוף שכל דוגמנית שואפת שיהיה לה. שעתיים לטיסה
ואני יושב ומחייג וכאילו שכל ספרה גוזלת זמן ומישהו מנסה למנוע
בעדי להשיג את המטרה.

צליל חיוג. טו... טו... טו... ואז קול ענה מהצד השני..."מנוי
הטלפון שאליו הגעת אינו זמין כעת. אנא נסה במועד מאוחר יותר".
הבנתי שלא יהיה מאוחר יותר, לעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נמאס לי לכתוב
סלוגנים כל פעם
שגמרתי לאונן
ואין לי עוד מה
לעשות.





קומיצה מתוסכל
מהתמכרות כפולה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/08 22:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן קלוסקי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה