צדקת, זמזום פסטל אכן תפס תפנית
ובהקלדה אחת קשרתי שוב קשרים שלא אוכל להתיר.
אלא שכאן בספרייה הציבורית הזו,השקט אוחז בטלטלה.
מבין המדפים עיניי פנסיונרים מציצות בי
ובפעם הראשונה אני מרגישה בושה
להתעורר כל כך מוקדם אל גחמותיי.
יובש שפתיי נשאב מהר אל סדקי ליבי
בהשתעלות ליחתית עלובה אחת
נזכרת כי אף אחד לא יודע שאני כותבת.

ומשום מקום, לפתע הגיח לו בכי של תינוק
להפוך עולמי לצביטה קשה.
אימהות מעלעלות בדפים מצהיבים של רומנים זולים,
בין הנקה להנקה,
וגופי שלי בשלל משקעים סביבתיים
מוכן עתה יותר מתמיד להישכח.