אפפוני חבלי מוות, ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא ובשמך
אקרא,
והכית בי בשוטים ועקרבים,
ורצעת את שפתי במרצע והעברת חוט בחורים,
קשרת את החוט.
ואת האגרוף קמצתי ודם ניגר משפתי,
ועיניים סומות לי ואלך במרעול , בין החיטה
המוריקה, שאט אט מצהיבה עם בו הקיץ,
שערות החיטה מזכירות לי את שיערך
כשנגע בי,
וליטפתיו.
כעת אביט אחור בערגה ורעדה,
איוושת העלים עם רוח המדבר הצורבת , ערבים.
הרוח לוחשת לי את סיפורה.
צרבת את עניי והפכתני לסומא.
אמרת לי לעמוד בעניים עצומות כי את רוצה לתת לי דבר מה,
שלפת את הברזל המולבן מתוך הכבשן בביטני
הרמת אותו והסתכלת טוב טוב בשני העולמות הללו,
אמרת שביימינו לא צריך אדמה
אפשר לחיות גם אם יהיו רק מים בעולם,
גם הירוק מיותר.
התקרבת אלי
ונשקת לכל אחת מעניי ,על עפעפי, נשיקה רכה ומלאת חום
עפעפי ניתכו והפכתי סומא, זרקת לי מטבע
ניגנתי לך שיר,
כשסיימתי שביל לך ניתז מעינך,
ריחמת עליי,
אולי,
אולי זה בכלל היה בגללו,
שוב,
אבל זה לא מובן,
למה שתבכי בגללו?
לא סובלים בגלל האנשים היקרים לנו.
כעת אלך סומא בדרך בעוד הדבר היחיד
שאשמע אהיה נשימותי וצעדי,
האבנים הנשחקות תחת רגליי
ובכיי העשבים הנרמסים,
אני הולך ערום,
עורי מוגלתי ומתקלף ואגרדו בחרסים,
על הים,
קו המים נוגע לעיתים בכפות רגליי,
שאון הצדפים הנסחפות המעלה בי טעם ישן,
הצטרפת אלי,
הירח מברך את בואנו,
אחזת את ידי ביד רפויה וקרה,
שערי סמר ממגעך.
העברת את ידך על שערי וחייכת,
עקבותינו נותרו בחול. |