"טיפות שמנות היו כאן" אני אומרת לסיוון בשמחה.
היא מתכופפת ונוגעת בחול ברכות.
היא מביטה אליי עם עיניה הכחולות ושואלת, "איך ידעת?"
"מריחים." אני אומרת לה בפשטות כאילו מובן מאליו.

אני וסיוון התחלנו להיות חברות כשהיינו בגן, קטנטנות בנות 5.
הכל התחיל במשחק שהמצאנו, "בלשים". חקרנו כל בלטה בריצפה של
הגן,
כל עשב שצמח באמצע השביל, כל גרגר חול שבטעות איכשהו בלי כוונה
הגיע אל המגלשה.
היינו פשוט בלתי ניתנות להפרדה.
עכשיו אנחנו בנות 16, ואם תשאלו כל אחת מאיתנו, בניפרד או
לחוד-
אנחנו החברות הכי טובות שיש.
"את חושבת שתוכלי לבוא אליי מחרתיים?" אני שואלת אותה בדרך
לבית הספר.
מחרתיים ימלאו לי 17 שנים והחלטתי שאני רוצה לארגן את המסיבה
הכי צבעונית והכי שמחה שהייתה אי פעם. בכל זאת, 17 זה לא סתם
גיל.
"אני לא יודעת." היא עונה לי בשקט, מה שדי לא אופייני לסיוון
הקופצנית והקולנית.
"קרה משהו?" אני שואלת אותה, והיא מספרת לי שאבא שלה בבית
חולים. ארוע מוחי, כנראה.
היא לא ממש יודעת, אימא לא מספרת לה.

"סיוון, יש לך טיפות שמנות על הלחי." אני אומרת לה כשאנחנו
יושבות על הספסל האדום החצי שבור בחצר הגן.
היא מנגבת אותן אבל עיניה נראות כאילו לא יפסיקו לבכות אף פעם
ובסוף יאבדו את צבען.
"סבא הלך" היא אומרת.
"אה, לא נורא. הוא יחזור לקחת אותך מהגן, לא?" אני שואלת.
"לא..הוא הלך לעולמו ולא יחזור. ככה אימא אומרת. איפה זה עולמו
בכלל?" היא שואלת אותי. אני שותקת ומחפשת תשובות. פתאום כמעט
גם לי זולגות טיפות שמנות על הלחי ואני פוחדת להירטב אז אני
מביאה לי ולסיוון מטריות.

עברו יומיים מאז שדיברתי עם סיוון בפעם האחרונה על היומהולדת
שלי.
הרבה אנשים הוזמנו, ממש השקעה.
ציירתי כבר את הארוע בראש, מהרגע שראשון המוזמנים יבוא עד
שהאחרון ילך:
סיוון כמו תמיד תבוא ראשונה (כמובן אחרי שהיא תהיה בבית
החולים), עומר יבוא שני כי הוא תמיד נוטה לאחר אבל לא יותר
מדי.
צילצול בדלת.
רצתי לדלת ופתחתי אותה לרווחה ורציתי לחבק את סיוון חזק חזק,
לעודד אותה וסתם לחבק, כי איך אפשר לא לתת לבנאדם שאוהבים כל
כך חיבוק?

מצחיק, עומר הקדים אותה.
הבטתי בשעון וכבר הבנתי, אם היא לא הגיעה עכשיו, היא לא תגיע.
אבל עדיין נישארתי לקוות.

"נועה, את לא יודעת מה קרה!" סיוון רצה אליי במהירות. "שברתי
את השעון חול של שולה הגננת."
אמרה וניסתה להרגיע את נשימתה.
"אוי, החבאת אותו? אולי היא לא תגלה.." אני אומרת לה.
"כן! תארי לך איזה מצחיק שהיא תחפש ולא תמצא." היא אמרה וצחקנו
בקולי קולות עד שכאבה לנו הבטן.
באמת דימיינתי את שולה רצה ומחפשת את השעון. אפילו בטוסיקים של
תלמידים!
"אבל" אמרתי, "מה אם היא תכעס אחר כך הרבה הרבה ותגלה אותך?"
"אה נכון." סיוון הסכימה, "אולי נביא לה שעון חול חדש?"
"רעיון טוב סיוון הבלשית!" אמרתי וחייכתי אליה.
מילאנו קופסא שלמה בחול והנחנו בפנים את השעון שזכיתי בו
במשחקיה. היה לי קשה להיפרד ממנו למרות שהמספרים לא זזו בכלל
אבל הוא היה בצבע ירוק זוהר כזה, ותמיד כששאלו אותי מה השעה,
הסתכלתי עליו והמצאתי כאילו.
אחרי שהמשימה הושלמה הבאנו את הקופסא לשולה וסיפרנו לה הכל,
הכל היה בטעות
לגמרי, במקרה, נישבענו בדובי שבפינת הבובות והיא רק חייכה,
החזירה לי את השעון ושפכה את החול בחצר.


הבית שלי היה כבר מפוצץ אנשים .  לא חשבתי שאגיע למצב שיהיה
לי חנוק כ"כ.
הפיצות שהזמנתי היו כבר בכל מקום, והשתייה חלקה בכוסות וחלקה
על הריצפה, שפוכה.
לא הפסיקו לשאול אותי איפה סיוון, והראש שלי התפוצץ ממחשבות.
עברו כבר 4 שעות והיא לא הגיעה.
אנשים לא מוכרים מתחילים פתאום להגיע, ואני רק רוצה לצאת מהבית
לחפש את החברה הכי טובה שלי, תפסיקו כבר להגיע!
השעון הפנימי שלי לא מפסיק לתקתק ולמרות שאני לא יכולה  לראות
את השעה בדיוק בגלל כמות האנשים, אני יודעת בדיוק מה השעה.
אני לוקחת  את הטלפון ואני מתקשרת, היא עונה, מכחכחת בגרונה,
"הלו?"
"סיוו, איפה את?"
היא שתקה.
"בבית חולים." היא עונה בשקט.  מישהו הגביר את הווליום של
המוזיקה ואני משתדלת להקשיב לכל מילה שהיא אומרת.
"הכל בסדר?" אני שואלת אותה. נידמה לי שאני צועקת.
"לא. אם את דואגת ליומהולדת שלך, אני אבוא לברך אותך מחר, אני
לא יכולה היום להגיע."
אני בולעת רוק ועונה, "אה. אוקיי, יומהולדת ראשון בלעדייך, קצת
מוזר אבל אני אסתדר. את תהיי בסדר?" אני שואלת.
"אני אשתדל, תודה. שיהיה במזל טוב." היא אומרת ומנתקת.
אני חוזרת לכולם, עדיין מחייכת אבל מבפנים מתכווצת כל כך,
מרגישה כאילו הקיבה אוכלת את עצמה, אני משתדלת לא לבכות ורואה
את כולם נהנים. חלקם צוחקים, חלקם רוקדים, חלקם יושבים על הספה
ומסתכלים מהצד, חלקם אוכלים את שאריות הפיצה ואני ניבלעת בין
כולם שם, מנסה להראות את שאריות השמחה מהעצב.. וזה שלא עצוב כי
היא לא כאן, עצוב כי עצוב לה
ואני יודעת שטיפה אחת שמנה וגדושה בעצב עושה את דרכה מהעין
הכחולה שלה אל הריצפה,
ואני לא יכולה להיות לידה כמו אז,
להביא לה מטריה.