הלילה הוא הלילה. הלילה הוא הלילה שבו אני אברח מהמקום הזה
ואגיע לקצה העולם. מקווה שלא אפול.
הם חושבים שאני משוגע. אבל אני לא. וחוץ מזה איך אפשר להגיד
שאני משוגע שאנשים כמו ראש הממשלה מסתובבים שם חופשי.
אני לא זוכר איך הגעתי לכאן.
אני רק זוכר שהשתכרתי כהוגן במקום של ג'ו
ובמקום להגיע לבית, הגעתי לכאן.
כששאלתי את הדוקטור מה אני עושה כאן,
היא אמרה לי שהתאשפזתי כאן מרצוני.
אז למה לא משחררים אותי,שאלתי. אני כבר לא רוצה להיות פה.
היא ענתה לי שלפי חוקי המדינה, אנשים שמתאשפזים במוסד לחולי
רוח מרצונם אינם יכולים להשתחרר משם לפי החלטתם, וצריכים להיות
במוסד שנתיים לפחות, ורק לאחר שהוועדה לשחרורים תאשר את בקשתם,
רק אז יוכלו לצאת, ואמרה שכל המידע הזה צוין לפני,
לפני שחתמתי על המסמך.
לעזאזל עם האלכוהול הזה. כשאברח מכאן אני הולך לשתות כל כך
הרבה עד שהכבד שלי יתפוצץ.
דווקא יש כאן אנשים נחמדים.
יש את ברונו שאומר את כל מה שהוא חושב הפוך ואף אחד לא מצליח
להבין אותו.
ויש את אוזוולז שמשוכנע שהוא הבעלים של המוסד הזה,
וכל הזמן מוריד פקודות על הצוות שלא ממש מקשיב לו.
ויש את ויקי שלפעמים נותנת לי לדחוף לה אצבעות,
אחרי שכולם הולכים לישון.
אה כן, ויש איזה בחור שקורא לעצמו איקס, שלא מצליח לישון כבר
די הרבה זמן,
והתחיל לאבד קשר עם העולם החיצון.
ויש אותי. אבל הלילה, אני כבר לא אהיה פה.
ראיתי בהרבה סרטים ח'ברה שמצליחים לפתוח מנעולים עם סיכות
שיער, אז לקחתי סיכה אחת מויקי,
והיום אחרי כיבוי אורות אני אעוף מכאן.
ארזתי לי תיק קטן עם מצית, ווקמן, סנדוויץ' ותחתונים וחיכיתי.
והנה הגיעה השעה. נעימת הסיום של הסימפסונס נשמעת וכולם עוזבים
את החדר למיטות. ואני איתם.
אני מחכה מתחת לשמיכה עד שכל החדר מוצף בנחירות ובשקט בשקט
מתגנב לי לגג.
מוציא את הסיכה מהכיס ומתחיל לשחק עם המנעול.
אני כמעט מתייאש עד שפתאום אני שומע 'קליק', ואני חייב לציין
שזה הצליל הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
פותח את הדלת, ומבריח חבורה של יונים,
שגם הן החליטו להיות כאן מרצונן.
מסתכל על האורות הנוצצים של העיר. כאן נולדתי אך לא כאן אמות.
מטפס על החומה ומסתכל למטה.
יש לי סחרחורת קלה, אבל אני מצליח להתאזן ולא ליפול.
התוכנית היא שברגע שאגיע למדרכה אני ארוץ מהר,
ואתחבא כל הלילה במקום של ג'ו.
אני קופץ ובדרך אני חושב שאולי זה לא היה רעיון טוב כל כך. |