היצור הכי יפה שראיתי
עובד במסעדה
לא אזרתי אומץ
היא אף פעם לא תדע

אני נציב של מלח
אילם בלי תקנה
העיניים מדברות
כשהשפה אינה עונה

הלב רועש במסעדה שותקת
הנשמה שלי ממש צועקת
אולי את סתם רק נחמדה
אני מחמיא ואת שותקת
שיער אדום, ממש בוהקת
ורק אומרת לי תודה

וכשהלב פתאום מתריע
שהשפה עוד בוא תגיע
קצות האצבעות בכוננות
העקבים בדום מתוח
דפיקות בלב, משב של רוח
סיום פרצה של ביישנות

ואז את סתם הולכת
שעון עוצר פתאום מלכת
אני חושב שתחזרי
דקה ועוד דקה עוברת
המציאות די ממררת
ומסתבר זה גורלי