ערב. אני נכנס למקום הקעקועים ומישהו פונה אליי מעבר לדלפק.
כמה עולה קעקוע? אני שואל. תלוי איזה קעקוע, הוא אומר, תלוי
איזה גודל. יש ממה לבחור? אני שואל. הוא מחווה באדישות לקלסרים
תלויים על הקיר וקלסרים על מדפים. בקושי אני נוגע בקלסרים שעל
המדפים. באחד הקלסרים שעל הקיר יש דוגמאות של ג'וקרים. אני
אוהב ג'וקרים. אני עובר על כל הקיר, אבל תמיד חוזר לאותו
הג'וקר. את זה אני רוצה, אני אומר. כמה עולה? בא אליי בעל
המקום, אמן בזכות עצמו, רוסי כבד. איזה גודל? כזה. בדיוק כזה.
450 שקל הוא אומר, אני אומר בסדר, הוא אומר אני אכין דוגמא.
אני יושב על אחד המושבים, מחכה. אנשים באים והולכים סביבי.
מישהי עם פנים מעניינות ועיניים עצובות רוצה קעקוע ענק של מלאך
בלב גיהינום. ציירה בעצמה. מתייעצת על מחיר, על איכות הציור
שלה. זוג נוצרים באים לברר על קעקוע, האישה המבוגרת חושפת כתף
ומראה קעקוע בגודל של מטבע. שואלת עליו שאלות מוזרות, למי יש
תשובות. רוצה אישור לקעקוע שלה ממכון קעקועים שממוקם בעיר
הקודש שבארץ המובטחת. ישראלי קירח בעל עיניים מתות נכנס מבפנים
לחוץ ושואל מי רוצה את הג'וקר. אני אומר אני. תחכה, אומר לי.
לאחר זמן אומר לי בוא. עומד בפתח מדבר ואין לי מקום להיות בו.
תקוע בין שני אנשים משוחחים. ואז נכנס למקום עצמו כששניים
מזמינים לעצמם ארוחה. אחד מסטול ונראה כאילו הוא ב-היי עצוב,
מרחף בראש, והשני מנותק מהמציאות, עונה מילים קצרות ויבשות,
חושב על משהו. תביא לי סנדוויץ' עם זה וזה וזה, אבל בלי זה
וזה, ותוסיף זה. השני תעשה איך שבראש שלך. הקירח אומר לי אני
רק אוכל סנדוויץ', אני רעב. לא עושים קעקוע על בטן ריקה. תשב
בינתיים. אני יושב על מיטת בית-חולים שם משענת מתקפלת, התחת
שלי כואב, ובעוד יומיים יהיו לי טחורים. לאחר זמן הוא גומר את
האוכל, מנקה את הידיים, מחטא את מה שצריך לחטא, מרפד הכל בנייר
עבה, סטריליות, אומר לי שב. עושים לך קעקוע. על היד שלי, הכתף,
הוא הטביע דוגמא של הג'וקר, והתחיל לחצוב לפי הקווים. זה מרגיש
כאילו חותכים לך בבשר. בעלת העיניים העצובות, הפנים המעניינות,
ומלאך שלה בלב גיהינום, נכנסת ומביטה לרגעים. איך הדם זורם.
איך אני לא פוצה פה. קשה לדבר כשכואב לך.

הפסקה! הוא מכריז ונעלם. אתה יכול לצאת לעשן סיגריה בינתיים,
פה אסור. אבל אני לא אצא עם קעקוע לא גמור וחשוף לכל הרחוב. אז
אני נשאר לשבת. מחכה. יש מוסיקה אלטרנטיבית שקטה, לועזית, יותר
צלילים ממילים. מישהו צורח על כאב פירסינג. כולם אוהבים לשמוע
אותו צורח. זה מבדר. הקירח חוזר וממשיך בעבודה. כואב לי אבל
שום אנחה לא יוצאת מפי. אני משותק לגמרי, מנותק מהגוף. כשהוא
מתחיל לצבוע זה פחות כואב, מרגיש כמו גירודים בעור מאשר חתכים.
הוא מחליט לאחר מילמול קצר, (כנראה שהוא מחבב אותי, או נאמן
לאומנות,) להוריד מהג'וקר את החצ'קונים והריר מהפה. זה חולני
מדי, הוא אומר. שנייה אחרי שהוא מנגב את הדם באופן סופי, הוא
נעלם. שמים לי תחבושות דקות, מהדקים אותן. הראש מהדהד. 450 שקל
לקעקוע פלוס 50 למשחה שתשמור עליו. משחה למשך שבועיים חמש
פעמים ביום. בלי בריכה, בלי שמש, לא לגרד. משהו בי אומר לי
משהו שאני לא מתעכב עליו. אני משלם ושתי בנות מזיינות לי את
השכל איך היה, מה ההרגשה. תעזבו אותי בשקט. אני עף משם ועוצר
מונית. מזדיינות איתי הנוסעות, הוא אומר לי. ככה חופשי? לא, זה
תהליך. אתה מעשן הרבה, בעצבים. עשיתי קעקוע, אני באטרף. לא
תתחרט? לא. למה שאני אתחרט. לא יודע, קניתי טוסטר, התחרטתי.
בבית חם. אני שותה בקבוק בירה ושומע גאנז'. מישהו צועק למטה,
קול של ילד, או בחורה, "הוא עשה קעקוע." נהג המונית פתח ת'פה
לשכנים. אחרי ארבע שעות אני מוריד את התחבושת, שוטף בעדינות,
ושם משחה.