הלכתי, רחוב עמום שעות ערביים.
תיסכול, עצבות, בדידות וקור מסתובבים איתי חושבים שהם מגניבים
אלה. כולנו בדרך לראות את ציפייה, למרות שאין לי כבר כוח
לציפייה. היא שופטת את כולנו בחבורה. במיוחד אותי! מה אני
עשיתי שהיא כול הזמן נגדי? חשבתי לעצמי. לאחר כמה דקות הגענו
לביתה המושלם, נקי ומסודר של ציפייה. הרי היא סמל ומודל לכולם,
כולם צריכים להיות כמוה. כשנכנסנו לביתה המחומם, קור אמר שהוא
חייב לעזוב ולחזור לביתו הקר מתחת לגשר שעובר מעל לנהר. אז ככה
אני, בדידות, תיסכול ועצבות בביתה של ציפייה. יש לי תחושה מאוד
לא טובה. מאז שערך עצמי אמר שהוא חייב לטוס לחו'ל כדי להתקדם
עם חיוו הוא השאיר אותי לבד. ודווקא היה לי כיף עם ערך עצמי,
הוא תמיד הביא עימו את הידיד שלו ביטחון עצמי. עשינו מלא דברים
ביחד, והוא כול הזמן ידע איך להחמיא לי. אבל כבר שכחתי מערך
עצמי ומביטחון עצמי, למה שהם ירצו להסתובב איתי ועם חבורת
יודעי הכול?

ציפייה הכינה את השולחן לקראת הארוחה. הכינה מטעמים כול כך
טעימים. אם כבר יש לי משהו טוב לומר על ציפייה זה שהיא תמיד
עושה את המקסימום ממה שחשבנו שהיא תוכל לעשות. מעניין איך היא
יכולה? היא ממש לא אנושית מה? בדידות, תיסכול, עצבות ואני
יושבים מסביב לשולחן מבוישים מדי לומר לציפייה שהארוחה הייתה
מדהימה, הרי מי אנחנו שנחמיא לה? היא בטח כבר יודעת זאת. שותים
את הקפה ומסתכלים אחד לשני בעיניים. ושוב בדידות התחיל לספר
לנו על הרגעים בחיים שלו כאשר נפגע ובכה. איך הוא ברח ושנא, לא
רצה בכלל לראות אותם. ועצבות המשיך ואמר שהוא מכיר את הסיפור
איך הם בכלל פוגעים בו? הם לא מכירים אותו? ותיסכול אמר שאין
לו כבר מה לומר, הוא כבר יודע ומכיר. כול חיוו הם כאלה. ואמר
שבתקופה הזאת הוא הכיר כמה חברים חדשים שעד מהרה הפכו להיות
חבריו הכי טובים. למרות שהיו הכי רעים. פחד, חרדה ושנאה.

הוא סיפר לנו איך פחד וחרדה לא עשו כלום. כול היום היו בבית
אכלו, ראו טלוויזיה,  היו במחשב, בצ'אטים. ולפעמים הזמינו את
עצלות לישון אצלם כול היום ולפעמים כול השבוע. הוא סיפר לנו
איך שנאה פגעה בכולם והעליבה. חשבה שכולם נגדה, ולכן רצתה
להחזיר להם לפני שהם יראו לה. עד שבסוף לא יכלה יותר. באותו
רגע בדידות סיפר שרצה לבקר את שנאה, אך זה היה כבר מאוחר במדי.
היא קפצה מהחלון מקומה 9 והתרסקה אל הרחוב. וככה שנאה גמרה את
חייה. "מסכנה", אמרתי "לא הגיע לה, חבל שעזרה לא הייתה שם".
"שנאה לא אהבה את עזרה, היא אף פעם לא חשבה לבקש שתבוא לבקר
אותה." אמר תיסכול. נשמעה דפיקה בדלת, ציפייה פתחה את דלתה
והנה כוכב ההצגה נזכר להגיע. קורבן, זה שאסור לומר לידו מילה
אחת כי הוא תמיד יבכה ויואמר שזה לא מגיע לו שהוא עבר הרבה
בחיים שלו.

"שלום, קורבן" אמרה ציפייה "בוא שב עימנו, בדיוק פספסת את
הארוחה." "הא, אני מבין. כמה טיפוסי מצדי לפספס את הכול."
קורבן בא והתיישב לצידי. כבר ראו שעבר עליו משהו היום. "היי
קורבן, איך אתה מרגיש? קרה משהו היום?" שאלתי. "לא פשוט נזכרתי
בכמה דברים, שקרו לפני שנים. אתה מכיר אותי." "כן.." אמרתי
וחייכתי חיוך מאולץ. "ציפייה" אמרתי "מה עם לעבור הלאה? איפה
הוא?" "הא" אמרה ציפייה, "הוא עבר דירה לקיסריה, זה חי לו חיים
של מיליונרים" אמרה ופניה התמלאו ירוק חזק.
אחרי כמה זמן בביתה של ציפייה, אני, בדידות, עצבות, תיסכול
וקורבן  החלטנו ללכת לבקר בפארק.
אמרנו יפה שלום, לא התמהנו וישר יצאנו. בדרך ראינו את שמחה,
עליזות, הנאה, כיף, רוגע, שלום, ונחמד. לא אמרנו להם מילה,
למרות שהכרנו אותם טוב מאוד. הם בטח סתם יפגעו בנו. ואנחנו לא
רצינו להיפגע. הגענו לפארק ותיסכול הזעיף פנים, "אוף, תראו כמה
אנשים יש פה!". עצבות הסכים ורצה ללכת, כך גם קורבן ובדידות.
הם אמרו שהם הולכים ורצו שאני יבוא איתם.

אמרתי להם שלא שאני רוצה לבלות בפארק למרות זאת. הם הלכו ואני
נכנסתי לפארק. כשנכנסתי ראיתי את פחד וחרדה יושבים על ספסל
מצביעים עליי, וצוחקים. לא התייחסתי. ופתאום הנה לעבור הלאה
היה שם, הסתכל עליי וחייך. אמרתי לו שלום וניהלנו שיחה של כמה
דקות. לאחר כמה זמן של שוטטות בפארק. ראיתי את האישה היפה
ביותר בעולם, אהבה ולידה קסם, הערכה, תמיכה וטובה. אהבה הסתכלה
עליי קצת מבוישת וחייכה, ואני בתמורה כבר ראיתי את עצמי יושב
מיד ליד פחד וחרדה. היא ניגשה אליי
ואני חושב אלוהים ישמור היא הולכת להרוג אותי. "שלום" אמרה.
"שלום" החזרתי בתמורה. "ראיתי אותך פה, מסתובב עם חבורת יודעי
הכול." "כן, אני לפעמים מסתובב איתם." "מגניב", אמרה ורצתה
ללכת, ואז תפסתי אותה לשנייה "הא אהבה, רוצה אני לשבת?"
"מה?" שאלה וצחקה "סליחה, אפשר להזמין אותך מחר לבית קפה" וכבר
ראיתי איך אני גומר כמו שנאה "הממ בסדר אני אצא איתך", חייכה,
וכשהלכה לספר זאת לחברותיה קסם, הערכה, תמיכה וטובה. הם הסתכלו
עליי וחייכו. מיד ראיתי את תדהמה,  בחור מוזר, קופצני לרוב.
"היי תדהמה", "היי בחורצ'יק, שמעתי שאהבה יוצאת איתך לדייט
הא?" אמר "כבר שמעת? איך הספקת?" "אתה מכיר אותי אני קופצני"
וצחק. "כן", וגם אני הצטרפתי לצחוקו שלו.

למחרת קיבלתי טלפון כשלידי הייתה שמחה. זה היה ערך עצמי הוא
אמר שלאחר כמה שנים הם הסכים לעלות חזרה לישראל. אני ושמחה
חגגנו את המאורע בהליכה לקניון כדי לשתות כוס מיץ גזר טעים.
ופתאום כשאני ושמחה כבר ישבנו בשולחן, ראיתי את ביטחון עצמי.
ראיתי אותו וישר התרגשתי, הלכתי לכיוונו וחיבקתי אותו חזק שלא
יעזוב אותי לעולם. וכך יצא לי להכיר את סיפוק שבא ביחד עם
ביטחון עצמי. וככה ישבנו אני, שמחה, ביטחון עצמי וסיפוק בידיעה
שהערך עצמי יעלה לפה והיום יש לי דייט עם אהבה. רק שלא יעזבו
אותי. חשבתי. וראיתי ממולי את פחד וחרדה מביטים בי. אבל אז
ילדה קטנה כבת חמש רצה לכיוון השולחן שלנו. "שלום ילדה קטנה"
אמרתי "שלום" החזירה לי, "מה שמך?" שאלתי. "תקווה", ענתה
וחייכה, ואני חייכתי בחזרה ופחד כבר לא הביט בי וגם לא חרדה.
"אל תדאג" אמרה תקווה הקטנה והלכה. "תודה" אמרתי בלחש "אני לא"
הוספתי. "מי זאת הייתה?" שאל ביטחון עצמי, "ילדה קטנה שהלכה
לאיבוד, אבל נראה לי שהיא מצאה את מקומה", אמרתי וצחקתי.