יותם היה ילד מגמגם, ובניגוד למה שחושבים רוב האנשים, זה כלל
וכלל לא הצחיק אותו. לאמתו של דבר היה ילד מופנם ועצוב, שמיעט
בדיבור כדי שלא יצטרך לדבר ולחשוף את מומו בפומבי. כך היה
מתחילת כיתה אלף - אל הגן סירב ללכת ודילג עליו - אבל למזלו
היה ילד מוכשר מאוד, ובכל מה שנוגע לכתיבה והבנת הנקרא היה בין
הטובים. הוא גם היה ילד טוב, שפירושו ילד מדוכא, ולכן התאים
באופן מוחלט לדרישות המערכת. כך גרר את עצמו לכתה ג', מתמרן
בין הצורך להצביע כדי להראות 'משתתף בשיעור' לצורך לא לבלוט
כדי שהמורה לא תפנה אליו, ולא יצטרך להיאבק במילים שמסרבות
לצאת.
זכור לו מה שקרה בכיתה ב'... מורה מחליף נכנס לשיעור ושואל:
"מי קורא יפה?" התלמידים בשורות הראשונות מצביעים עליו,
באכזריות אופיינית. הוא מנסה להתחמק, אולם המורה, הרואה בכך
ביישנות, לא מוותר. יותם נתקף פאניקה, העולם סבב סביבו, הוא
עצם את עיניו... ואז קרה משהו... כאשר פקח אותן היה זה יותם
אחר, זה שהסתתר תמיד מאחרי המגמגם, יותם השחקן. בביטחון עצמי
מלא החל קורא את הקטע, לא רק בשטף, אלא בהטעמה, מקפיד על סימני
הפיסוק, מגביר את קולו ומחלישו, לפי העניין. הס בכיתה, קולו של
יותם שולט בה... המורה לא מפסיק את הקריאה לאחר שסיים את
הפסקה, והוא ממשיך באופוריה עד סוף הפרק, ואז... החלום מסתיים,
והוא שוקע שוב לאותו ערפול חושים מוכר, מתקפל לתוך עצמו, יותם
המגמגם לא ויתר הוא רק נרדם לרגע...
כל זה היה מזמן, עכשיו הוא בכיתה ג' והזיכרון ההוא נראה כמו
חלום או משאלה. המורה מחלקת תפקידים למסכת לחנוכה, נס גדול היה
פה', של אלתרמן:
"רמי, אתה המשפך. שולה, את השולחן, נגה את עציץ א', רבקה את
עציץ ב',
מנחם אתה הקומקום..." זה היה תפקיד מבוקש וזכה בו בכיר
התלמידים, וכך הלכה והסתיימה רשימת התפקידים. יותם שמח שדילגו
עליו אבל גם התעצב על מעמדו היירוד בכיתה...
"ולבסוף, את תפקיד המספר," המשיכה המורה, "יקבל יותם."
עולמו חשך, תפקיד המספר, עם המשפטים הארוכים ביותר, זה שאמור
להחזיק את כל חלקי המסכת ביחיד, דווקא הוא. הוא ניסה למחות אבל
הגאווה לא נתנה לו.
הימים הקרובים עברו על יותם בשינון הטקסט, הוא חייב היה לדעת
את התפקיד בע"פ. אמא עזרה לו, הדריכה אותו היכן להדגיש, היכן
להרפות, אבל הגמגום לא נתן לו מנוח. רק כשהיה לבד בחדר, העז
יותם השחקן לצאת ואמר את כל המסכת על כל תפקידיה, ברציפות,
מבלי להסתכל בספר, על הפסיקים, הנקודות, סימני השאלה וסימני
הקריאה, חזק, וחלש, הכול לפי העניין. אבל יותם השחקן, היה
ביישן, או אולי עקשן ומיד התחבא כאשר היה אדם נוסף בחדר.
בחזרות התקשה לדקלם ברצף וגמגם ללא הרף, המורה עזרה לו בלחישה,
כפי שעשתה לאחרים שלא זכרו את שורותיהם. וזה עזר לו להיחלץ.
המורה דאגה ורצתה בליבה להחליף אותו, אבל הבינה שזה יפגע בו
אנושות.
ואז הגיע יום הדין. משתתפי המסכת עמדו בשורה ופניהם לקהל,
שמורכב היה מתלמידי כיתות ג', הוריהם ומורים שונים. גם נציג
העירייה היה שם. בהחלט קהל שיכול להטיל מורא על בני תמותה
רגילים לא כל שכן על יותם.
יותם אמור היה לפתוח, ליבו פעם בחוזקה, לא זכר כלל את שורות
הפתיחה, כל מה שזכר היה המשפט: "שתוק טיפש, אמרת שטות, אתה
בעצמך סמרטוט".  שקט, כולם מחכים, יותם על סף עילפון, המורה
בפינה הבמה לוחשת לו: "זה היה..."
"זה היה," לוחש יותם, ואז פתאום הכול פרץ: הוא סימן בידו למורה
המודאגת שהכול בסדר:
"זה היה בחנוכה, הילדים שכבו לישון,
הכיתה הייתה ריקה, רק הבהב עוד נר ראשון,
שקט חושך אין אדם, כלי הבית לבדם
רעדו כולם ביחד, קצת מקור וקצת מפחד."
כאן לא התאפק יותם וחייך בהנאה, זהו בדיוק; גם הוא רעד קצת
מקור והרבה מפחד...
המסכת זרמה ללא בעיות, המורה עזרה פה ושם לאלו שלא זכרו את
השורות, יותם לא היה ביניהם, הוא היה בצד של המורה, עוזר
למתקשים. הוא התעלה על עצמו מעולם קודם לכן לא חש כל כך טוב,
כל כך חזק, כלל כך בטוח ששום דבר לא יעמוד בדרכו...
הוא הצטער שהסוף מתקרב, יכול היה להמשיך כל הלילה:
"אז עמד הסביבון התפרקד על גבו וקרא:"
כאן אמור להיכנס הסביבון, אבל יותם הצטרף אליו לשורות
האחרונות:
"ניצחון!
נס גדול היה פה!"
זה היה ניצחונו של יותם ואולי הנס שלו.