בזמן האחרון אני משילה מעלי כל יום יותר מתמיד עוד כמה גרמים
בגלל ה'צפרדעים'.
לפעמים אני בולעת אותם ובנשימה אחת את משככי הכאבים לפעמים אני
מטביעה עצמי שלא לחשוב עליהם, שלא לתת את הדעת, ואז זה  כואב
פחות. אבל אינו מונע ואינו חדל מלערער את משקלי וממילא את כל
מה שחסר.
בלילה אני מתכנסת ומכנסת את הרהורי חדרי הלב ביני לביני בשקט
השורר והסורר ומתכסה במערומיי שבדרך כלל נעים בין ארבעים
ושתיים לכמה גרמים פחות כמה גרמים יותר. לעיתים רחוקות הם
מגדילים לעשות ומטפסים למרות הכל במשקלם לארבעים וארבע... לזמן
קצר ולא יותר. אולי בגלל הזרעים שאני זורעת אחד לאחד ואולי
יבולי האושר כביכול והנחת שאני קוצרת אחד ועוד אחד ועוד אחד
מידי פעם וגם הם ניסתרים מעיני ברוב הזמן בגין הדכדוך המשתלט
עלי בשל הצפרדעים שאני בולעת לעיתים קרובות יותר מידי באופן
המוחשי ביותר ומונע ממני לראות ולהחיות את מותי החי או את מותי
המת המתהלך חי וחופשי.
היום
ארבעים ועוד שמונים גרמים של מערומים עירומים שאני מתכנסת בם
בשקט השורר והסורר שבחדר ובאמתחתם עור חיוור רפה על עצם
וקירקורים קירקורים קירקורים...

"תכתבי כבר סיפורים שמחים" את אומרת לי בכעס...
"כל אחד בוכה איפה שכואב לו" אני עונה בנחת..
את הרי מטיבה לדעת
תודי שזה נכון
תודי!