אל תלכי עמו, נערה פתיה,
הוא ילטפך בלהגי שיכרון,
אמנם נמלא פיך בשיר והודיה,
אך אל נא תיכנעי לתקתוקי שעון.

כי אין רע ממנו, כלב אשפתות,
בן זדים ערל, אכזר ומר לבב,
המריח שטר והצמא לשתות,
המוליך אותך בארצו לשווא.

הוא יבגוד בך, את תמחלי לו,
הוא ישופך ראש, את תלטפי פדחתו,
הוא יישן הרחק, את תעורי בלילות,
הוא לא בעלך, אך את תהיי אשתו.

וכשישוב אלייך אבל וחפוי ראש,
את תחממיהו כשלו יהיה קר,
והוא את חרותך ממך תמיד ידרוש,
ואת תביאו לו כוסית עם יין שכר.

תתבזי בתי בשמלות מתבלות,
כשהוא יחנוט גופו בחליפה,
תראיהו בתי כנער המשאלות,
כשהוא ישכח כמה היית יפה.

לא ייתן לך דמי, לא תחבקי פרי בטן,
רק בליל סגריר יפליא בך מכותיו,
ובגדייך יסרחו מקיא, צואה ושתן,
שנשא עמו בכל אורחותיו.

ייקח נדונייתך, ימכרנה בעבור מזור,
שלא ירפא מחלתו לעולם,
ואת תשאי תפילה, שאלוקים יעזור,
ולוואי ויעזבך, ממש כמו כולם.

ואם תשובי אליי, גזולה ומוכת רצח,
אל תצפי לחמלה ולמילה טובה,
כי רוצה אני שתתנחמי לנצח,
על שענדת טבעת גנובה.