רק לא לעצום את עיניי, רק
לא להיכנע אט לכבדות הנשימה,
גם אם טיפת דמי האחרונה תורק,
גם אם תתגושש בלבבי הנשמה.
בביתי אהובתי מכינה לי מרק,
מרתיחה מים בקלחת שנשחמה,
באצבעותיה כותשת היא דק-דק,
ירקות חיים, יצועי אדמה,
ובזכרי כל זאת גרוני נשנק,
האזכה עוד ממנו לטעום טעימה?

רק לא למסור גופי למכאוב, רק
לא לומר בקול וידוי שלפני המיתה,
כדור נורה מעל ראשי ובאזני שרק,
אך אני אל מול עיניי אראה רק דמותה.
איך מושחת היא על ציפורניה לק,
איך מביטה היא בראי על בבואתה,
נועלת נעליים מעוטרות בעקב דק,
עונדת עגיל על אוזן אחת ועל רעותה,
ובזכרי כל זאת גופי מפורק,
האראה במו עיניי יופייה ותומתה?

רק לא להיכנס בשער הלבן, רק
לא למלא את לבי בצער ויגונות,
מעליי אור כוכב בן רגע נדלק,
אך גם הוא נסתר באלפי עננות.
היא בוודאי מילאה את מקטרתי טבק,
פורשת על שולחננו הדק מפות לבנות,
מכל סדק וחריץ היא מאבקת האבק,
וטופחת על כריתי בידיה הקטנטנות,
ובזכרי כל זאת ליבי בקרבי נסדק,
האחזה איך קשטה בעבורי בתי אלמנות?