הלוך וטפוף על אדמת טרשים,
יחפים צועדים עשרות הבנים,
כף רגלם מדממת והם אינם מרגישים,
כי לא יראה העני בשמחת עניים,
ופיהם ממלמל רקוויאם חרישי,
כשלשירם מתלווה יללת תנים,
וירד גשם- גם השמיים מתרגשים,
אך לא על מות האם מבכים העננים.

ובדרכם מספידים אותה בניה,
ואולי אף מספידה היא את דמותה,
"אויה לגינה שנבלו שושניה,
אויה לספינה שנפל קברניטה".
אך בכי האם- מי ילווה ליגוניה,
והיא לחם והם חיטה טרום נבוטה,
היא בוכה כשם שרחל על בניה,
ואולי אף בוכה היא ביחד איתה.

ויגיעו אל המקום בו לא תזרח חמה,
בית העלמין לחלומות נשכחים,
ועל פניהם נסוכים הפחד והאימה,
כי מנבול שושנתם נתעצבו החוחים,
וישלימו עם מותה בכדי להתבשם בנחמה,
אך בן רגע נסתכלו בארונה נבוכים,
כי כשהורידוהו בכאב אליי אדמה,
ראו כי אין גוויה בינות התכריכים.

אוי לו לאביון, אוהב היגונים,
ההורג את הורתו בהשחזת עט!
אויה לה לאם, אוי להם לבנים,
ייחשב לעד הכסיל כמת!
גם אם אינכם מתנחמים בחסדי שנים,
אנא, אל תיכנעו לחטא!
כי אמכם היא היפה בינות השושנים,
היא הכלה הנסוכה שמעל כל עת.