קול שופר יהדהד בינות הרי ירושלים,
מההר בו הוקרב איילו של האב,
ור' עקיבא ממקום מדורו בשמיים,
ישיא לרעייתו הברוכה ירושלים של זהב.

הדרכים תמלאנה בעגלות בקר עמוסות,
בן על כתף אמו יתלה כנברשת,
שפתיהם תמלאנה מלמול הודיות נכמסות,
והאומה תקוד למולם ברוך, נרגשת.

אור גדול ינהר מציון על החלד,
יימשך כחוט מסוף העולם ועד סופו,
ויצהל כל אדם על התלקחות הגחלת,
שמלח הים מספינה טרופה אל חופו.

כהני צדק יעמדו על הדוכן,
ולווים יפרטו פיוטם עלי נבל,
בפיהם ירננו: הוא מוכן, הוא מוכן!
והחוט המשולש יהא אז לחבל.

אז תדמע העין על התקדשות העת,
עת יסתובבו בינינו נביא וחוזה,
ויאמר כל אשר נשמה באפו בפה רוטט:
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

עפר ירושלים לא ישבע מנישוקיי,
כעיוור ששב מאור עיניו אהלל ואשבח,
עוד תשזוף עיני נוי עירך, אלוקיי,
עת אעלה ברגל יחפה לחנוכת המזבח.