החורף התגנב דרך חלון הראווה של זילברשטיין. בית קפה יחיד
במינו. בבוקר אין שם לאטה, קפוצ'ינו ומאקיטו, אחה"צ יש אמנם
סוכר, מהבוקר, אבל הקפה סגור. פשוט סוגרים בשלוש. כאילו אין
בעולם אחרי-צהריימים, כאילו שאין בין-ערביימים, שלא לדבר על
ערבימים ולילותים. בשביל זה יש R-קפה, ארומה, ג'ו.
וזילברשטיין? לא איכפת להם לאבד את כל הלקוחות.

מצד שני זוהי הסיבה שבגללה אני אוהב לקבוע פגישות בזילברשטיין.
עוד לא קרה שבאתי ולא היה מקום, להיפך, לפעמים אין איש מלבדי.
ואז באמת שאין סיכוי ששולחן סמוך וקולני יפריע, או שאיזו חתיכה
גלויית לב תפגום בכושר הריכוז.

לכן תבין עד כמה התפלאתי, כשאתמול, ברבע-לאחת-עשרה, היה
בזילברשטיין מלא מפה לפה. אברמסון כבר חיכה לי. לא הספקתי
להתיישב, נפתחו ארובות השמיים והתחיל המבול:
     -  גשם חזק, אמר אברמסון, אבל זה כלום לעומת מה שירד
בפיתוח.
- מוזר
- מה מוזר, שבהרצליה יש יותר ?
- לא, מוזר שבכלל.
- רוצה לומר ?
- רוצה לומר שכל שנה אותו דבר ואנשים ממשיכים להתפלא. בסוף
אוגוסט מחכים לשביתת המורים ובספטמבר לגשם הראשון. עובר ספטמבר
עובר אוקטובר, נובמבר כבר כמעט נגמר, אין גשם. והלימודים עוד
לא התחילו. אפילו זקני צפת לא זוכרים כזה דבר. אחר-כך מתברר
שבעצם הם לא זוכרים כלום! מחכים לגשם בספטמבר כאילו שלא יודעים
שמעולם לא הגיע לפני דצמבר.
- אז מה מוזר פה? שואל אברמסון ואני עונה שאני כל פעם מופתע
מחדש ונתפס כמו אידיוט. הנה, תראה,מכנסיים קצרים וסנדלים...

המבול נפסק אחרי רבע שעה. והלכנו איש לדרכו. אברמסון המשיך
לפגישה הבאה שלו, בקפה ג'ו ואני  -  אני לא היה לי מושג לאן
אני הולך.

מכיוון שלא היה לי מושג, הלכתי לאן שנשאו אותי רגלי.חציתי את
בן-יהודה ונכנסתי ללא היסוס ל- AMPM . חייכתי אל הקופאית
והרגשתי כמו בבית... רק שבבית אני מסתובב בלי עגלה, חשבתי
לעצמי, וזה די טפשי, כי גם בבית אני כל הזמן מעביר דברים,
ממקום למקום. שלחתי יד למדף של הקפה ובמקום להוריד צינצנת
טסטר'ס-צ'ויס לחץ לי אלמוני אחד את היד.
- "מה עושה פה היועץ שלנו?!?"  

נסיתי לעשות כאילו העגלה לא שלי. מה צריך מנכ"ל אקסיומאטיק
לחשוב על יועץ השיווק שלו אם הוא תופס אותו בסופר עם עגלה מלאה
טמפונים, מלפפונים במלח, מיץ אשכוליות ורודות וקוטג' יוגה,
במקום לחשוב על פתרונות חדשים ויצירתיים לבעיות חוזרות
ומורכבות. בעצם, אני שואל את עצמי, מה הוא עושה בסופר ועוד עם
עגלה כמעט מלאה? שיחשוב הוא על פתרונות יצירתיים! בשביל זה
משלמים לו, לא? שנינו באותה שלולית. ככה אומרים, לא? שלולית?
מה פתאום נזכרתי בשלולית ?

כשיצאתי מה-AMPM הבנתי למה. השמים נצלו את ההזדמנות ושברו
שיאים. 100 מ"ל ברבע שעה. דבר כזה לא קרה בתל-אביב מאז חורף
1951 100 מילימטר ברבע שעה! צומת נורדאו/בן-יהודה הפך בן-רגע
לאגם  וצומת נורדאו/סוקולוב לים רוגש עד גבה-גלי. האמת? בסה"כ
שלוליות. אבל איזה שלוליות. כמעט כמו פעם, כשהייתי ילד ולא
ידעתי מה בחורף יש יותר: מגפיים או שלוליות. עובדה, היו בעיר
המון מגפיים שחורות והמון שלוליות מפוארות.הכי גדולה  - שלולית
מלכי ישראל, 150 על 100. המורה לביולוגיה, אלטשולר, הציע לזרוע
בה שדות אורז ומזל שלא שמעו לו והמשיכו בתוכניתו של בני
קונפורטי, המורה להתעמלות, שהשתמש בה ללמד שחייה והיו קבוצות
מתחילים וקבוצת מתקדמים, להם הותר לחצות לבד בשחייה אבל רק את
הרוחב  -  100 מטר זה מספיק לתעודה אמר קונפורטי.

היו עוד הרבה שלוליות.המפורסמות שבהן משכו תיירים מהארץ
ומחו"ל והאלמוניות והנידחות שבהן היו מקור גאווה לסיירת צופי
הים של ת"א. גם בריינס על שדרות קק"ל וגם בחצר הבית של
בנגוריון היתה שלולית קטנה אבל שווה ובעצם כמעט לכל שכונה היתה
שלולית ולפעמים היו שתי שכונות מופרדות על-ידי שלולית אחת.
ולעתים הפרידה שכונה רדומה בין שתי שלוליות סוערות. והיו
שלוליות שהצטיינו בעומק, היו בשטח והיו שהצטיינו באריכות ימים.
למשל, בתיכון עירוני א, היתה שלולית קבועה מדצמבר עד מרץ,
"האגם המר הגדול" קראנו לה, ובצדק. היא משכה אליה עשרות חובבי
טבע וציידי ראשנים וערצבים, ומהנדסי אוירונאוטיקה לעתיד שהתחרו
בהקפצת אבנים. שלום הג'ינג'י שלימים התחתן עם רותי האינדיאנית,
הצליח לקבוע שיא שלא נשבר עד היום, 37 פעמים קפצה האבן, עד
שפגעה במשקפיו של המורה אלטשולר, שבדיוק חיפש ראשנים בצד השני,
ועכשיו, ללא מאור עיניו, כשהקרקע נשמטת תחת לרגליו התחיל לצעוק
"הושיעו נא" וההמשך, ליתר דיוק הסוף, ידוע. אני לעומת זאת,
הגעתי עם המגפיים עד לאמצע האגם בלי להרטיב את הביצים ואפילו
הצלחתי להכניס ערצב אחד לצינצנת,

והיתה גם השלולית הקטנה של מאפו על דב-הוז, שהתנקזה במהירות
לשלולית הגדולה של המעבר מדב הוז לפרוג, בין מעונות עובדים
לבין בית צעירות מזרחי, מתחת לגובה פני הים. ואנחנו, ילדי
שכונת מאפו, היינו נעמדים משני צידי הרחוב ומשחקים פינות. מי
שהיה מפיל את הכדור למים היה צריך להזדרז ולדוג אותו מהשלולית
הקטנה. אם לא היה זריז מספיק, היה צריך לטוס למטה, דרך מפלי
בית צעירות מזרחי ולנסות להוציא אותו מהשלולית הגדולה. אלפי
פעמים חרפתי את נפשי וקפצתי לשלולית הגדולה בניסיון נואש להציל
את הכדור מהגורל המר שיעדה לו כנופית רחוב פרוג. לא פשוט,
תאמינו לי לא פשוט. ובכל זאת, להיות ילד במגפיים עדיף מלהיות
מבוגר בסנדלים, במיוחד ביום גשום, כשאתה עומד חסר-אונים לפני
השלולית הגדולה נורדאו/בן-יהודה ולא יודע מה לעשות.