יקירי,
הינה אני עומדת כעת בסיומו של עוד פרק בחיי, עוד מערכת יחסים
נמוגה לה לאיטה אל האוויר, עוד אהבה גדולה דעכה כלא הייתה.
סממנים אחרונים של חיבה מתחלפים לאט במבט מזוגג ואדיש, הייתה
שם אהבה? או הגיגים ורצון עז?
מוזר שדווקא כעת, כמעט שנתיים מאז שנפרדו דרכינו אני מוצאת את
עצמי כותבת אליך, מכתב שאין לו מקום בחייך ולכן לעולם לא
יישלח.
קשה ל"מושלמת" כמוני להודות שטעיתי. קשה להגיד שנכשלתי, קשה
להגיד שהכאבתי - ועוד יותר קשה להגיד שכאב לי.
אבודה.
היעדים והמטרות שהיו ברורים שלי מילדות מרחקים כמו גלי הים בעת
שפל. שפל חדש הגעתי, ועכשיו אני רק מחכה לגאות.
פחד.
"אמיצה" שכמוני, מפחדת כעת מכל דבר. מפחדת ממה שראיתי, מפחדת
ממה שעשיתי, מפחדת ממה שהרגשתי, אבל הכי מפחדת שלא ארגיש עוד.
רק עכשיו בלילה גשום, כשהשמיים מורידים בשבילי דמעות שלי נגמרו
מזמן, אני מצליחה לשבת ולספר. לספר את כל מה קברתי, את רגשות
האשמה, ותסכול ומעל הכל אהבה שהפכה לאיטה לסוגרים של כלא ממנו
אין מפתח.
מסכת הברזל שעטיתי על פניי מתחילה להראות סימנים של תשישות.
קשה לחייך חיוך מאולץ, להתייחס להכל בהומור יבש.
הציניות וההומור היבש שכולם מבחוץ מוצאים מקסים ומשעשע מתחילים
להיות לי לנטל, ובכל זאת אין משהו שאני יכולה לעשות כדי להיפטר
ממנו. כמו צל נאמן הוא מלווה אותי, מסתיר את מה שקבור עמוק
בפנים, תמיד נראה יפה יותר ממה שיש במציאות.
מי אני?
אין לי תשובה.