על הרגש הזה, שהוא יתום,
חסר קורת גג ואביון,
עומד ברחוב ופושט את היד -
כתבתי שיר.

על האבל שלו, על השק והאפר,
על הקור ועל הצמרמורות שעוברות בגוו.
על השמש שלו שכבתה, על הדלתות שנסגרו בפניו,
על המצפון שלו שהסגיר אותו.

והוא ממלמל: קחו אותי!

מן הזווית האחרת, אני עומד עם מחברת
ומנסה לראות דרך החושך מה נמצא מולי - מפרפר.
על עורפי צעיף. בעיניי מתחילה להיווצר חמלה.
אחר כך הוא אצלי בידיים, עדיין רועד.

זה הוא שחטא ומעד, לא שם לב לרגע, לא שמר על עצמו,
נהג בחוסר היגיון, בחוסר אחריות, היה תוקפני, היה מסתגר,
השתגע כמעט וכמעט שנשמטו ממנו חייו.
ורק אני יכול לעזור לו, להושיט לו יד, לפתוח לו חלון.

על הרגש הזה, שמצא לעצמו מקום,
פינה חמימה ומחסה.
עכשיו הוא מתאושש. עכשיו הוא מנסה מחדש
להתמלא.