יושב על כיסא קצת מתנדנד, שבכלל לא קשור לכל הנוף המדהים הזה
שמסביבי. על פסגת העולם, כל הארץ מתחתיי. כמו מלך.  רוח נושבת,
קרירה, מלטפת לי את הפנים וממשיכה הלאה. אני מתעטף במעיל בלאי
שקיבלתי, מכונס בתוך עצמי.
לא יודע לאן מכאן. לא יודע מה עושים עכשיו.
נוגע קלות בפלאפון האסור שנמצא בתוך הכיס. בטח אלף הודעות יש
שם. ושיחות שלא נענו. אבל מסוכן להציץ ולבדוק. כל שנייה יכול
לצוץ פה יואב או מאיר. הגמדים האלה. מלך העולם אני מרגיש פה.
הכי גבוה בעולם. קטנים אבל מוצקים, החארות האלה. מרביצים להם
הם לא נופלים. מסתכלים עלייך במבט משועשע, ומתקילים אותך כשאתה
עוד כולך בהלם מכמה שהם יציבים.
תוהה איך אני נראה בכאפייה. גם מראות אין פה. בלי סיבה מיוחדת.
פשוט אין. לא קיימות. אין צורך בהן. מרגיש את הפלאפון זז קצת,
ואז מפסיק.
הודעה.
מביט בזהירות שמאלה וימינה. מקשיב קצת לדממה, מנסה לשמוע
קרקושים. הכול שקט. באמת שקט. זה מה שמלמדים אותך פה,  לשים
לב.
מוציא בזהירות את הפלאפון. "התקבלה הודעה חדשה". הלב מתחיל
להלום מהר. אבא. שואל אם הכול בסדר ואיך אני מרגיש.  עונה לו
שהכול בסדר, שלא ידאג. קצת מפרקים אותנו פה, אבל- מה שלא הורג,
מחשל.
מהסס קצת. בסוף מחליט - יאללה, שיהיה. שולח לה הודעה. שתדע
שהכול בסדר. בינתיים.
עוצם את העיניים, מרגיש את העקצוץ המעצבן הזה. רק אתמול דיברתי
על זה עם משה. הוא נכנס לחדר, מודיע שזהו. נגמר. נפרד ממוריה.
כולם הריעו וטפחו לו על השכם, אבל הוא נראה קצת אבוד. 3 שנים
הם היו ביחד, ככה הוא סיפר.  עכשיו היא בדיוק יושבת בקריה,
במשרד של הקצין ההוא, שביט.
כולם מסתכלים על אילן ועליי. משה ניגש אליי ומתיישב מולי. תוקע
בי מן מבט עצוב כזה.
"שמע, אם אתה באמת אוהב אותה, תן לה ללכת", הוא אמר לי בשקט.
הסטתי את המבט. אילן מכניס לו זפטה בראש.
"מה אתה מדבר שטויות, יא משה. תקשיב לי, הכול יהיה בסדר. אהבה
מנצחת הכול".
לא עונה. יודע בלב שמשה צודק.  צריך לתת לה ללכת.
היא עונה די מהר להודעה.  גם אני עונה, בקושי מרגיש את
האצבעות, בקושי מזיז אותן. אני גומר את זה. די. משכתי את זה
מספיק.
מדמיין אותה יושבת בבית, על המיטה. מלטפת את הכלב ביד אחת,
וביד אחת מחזיקה את הפלאפון. מדמיין את הקצה של האף שלה מאדים.
מדמיין אותה בוכה.
היא כותבת שהיא אוהבת אותי, ומוכנה לחכות. לא, לא, את לא
מבינה. אין למה לחכות. זה לא יגמר עוד הרבה זמן. אני לא חוזר
מהר יותר.
הראש מתחיל לכאוב לי. מחזיק הכול בפנים. חונק את העקצוץ הזה.
היא כותבת ששברתי לה את הלב. גם לעצמי שברתי.
לא תהיה לי אחת כמוה יותר. ואיתה, כבר הרסתי. במו ידיי הרסתי.
מדמיין אותה קמה מהמיטה, מתחילה להתהלך.  מריצה בראש את הכול,
חושבת מה לא עשתה נכון. מה הייתה צריכה לומר שישנה את המצב.
זהו, גמרתי את זה. שומע צעדים רחוק מאחוריי, ממהר לתחוב את
הפלאפון חזרה למכנסיים. מנגב מהר את הפנים.
משה מתיישב לידי. אני שותק קצת. "מה אם היא האחת, מושיקו? מה
אם הרגע וויתרתי על האחת שלי?"
משה שותק. שנינו שותקים ביחד.
אני כבר לא מרגיש כזה מלך. מעביר יד על הרובה שעל ברכיי. נהיה
קר. אנחנו יורדים מההר.  מה אני משאיר מאחוריי?