אני עומדת בשערי עירשלם, מביטה החוצה אל המדבר. מנסה להיזכר
בשמות הציפורים... פעם ידעתי את כולם. אבל המדבר שותק ואני
חושבת לעצמי שמוטב שאמהר ואחזור אל תוך החומות.

אני פונה לאחור כשלפתע נושך השביל את שפתיו של האופק, והאוויר
החם מתפתל במרחק ומתערבל ומתעבה לכדי דמות אשר נלכדת בזווית
העין. כשאני מסתובבת היא כבר עומדת למולי, עם אותו המקל ביד
ואותו תרמיל מטולא על הגב. היא, הנוודת שפעם הייתי, נראית כמעט
כמו שהיא נראתה כשעזבתי אותה, לפני שנים, רק נדמה שהעיניים שלה
עמוקות מעט יותר.

'חשבתי שאף פעם לא אראה אותך שוב', אני אומרת וקוברת חיוך
באדמה הקשה והצחיחה, מכסה אותו עם הקצה של הנעל בחול, ולא
יודעת מה עוד להגיד.

והיא רק מסמנת לי לבוא
ומתחילה ללכת
והאופק שמשמאלי
בולע אותה לאט לאט.

ומימיני, בשמיים,
מיתמר העשן מעבודת הקורבנות.

אני עומדת בשערי עירשלם, נאחזת במשקוף האבן כמו בקרניים של
מזבח, אם אני אעזוב אותו אני אצטרך לבחור צד...

והשמש שוקעת בינתיים
עלי ועל המצורעים.