פעפוע
הגוף דיבר את הנפש
מישהו קרע בתוכי מיתרים
להקה אחת שאינני זוכר את שמה
ניגנה מופע שלם
הגוף כיתר את הנפש
וכלא אותה
מישהו קרע בתוכי
מיתרים או דבר אחר
זמרת מסבאות אחת
שרה שיר שלם
הגוף איתר את הנפש
מישהו (אני) קרע בתוכי מיתרים
והפסיק בבת אחת
מנצח יחידי עירום
ניצח עליי בלי תחתונים
בחליפת זנבות
שעתוק
מלאכי החבלה הפנימיים שלי
התחילו לעבוד בקבלנות
הם מעלים באש עכשיו
נפשות זרות לי
אין להם עניין בתשלומים
וכל עניינם הוא קליני
כרסום חסר חשיבות
גם משוררים הם עדר
שנכנע למשקלים
לזיכרונות קצרי טווח
מוגבלים ממילא
מוטרדים מבחילה
וזה עוזר לטורים
ולריתמיות הנוטפת על הגוף
לא לשירה ולא לקהל
המונחה, שוב באכזריות,
אל תוך משבצות המחשבה המקסימות ההן
(זהו זה ולא יותר)
הרע במיעוטו הוא
לא טוב
ברובו
אני רואה בשדה
הלא נכון
ברובו הוא רע
במיעוטו
ועדיין רע
אני רועה את השדה
הלא נכון
המוות תמיד יהיה
אלים
אדיפוס לנצח יהיה
אדיפוס
מי שהוא מוכרח להיות
ועד כמה
שאפשר או לא
הוא יימלט בתורו
לציפורני גורלו
בתחושת הקלה
בבחילה מבהילה
המוות יהיה תמיד
אלים
אי אפשר יהיה אף פעם
להחלים מהמוות הרוצח
מהגוף הנופח
ואז תופח
לממדי המוות
הגדולים מספיק
בשביל כולם
(באין רואה אותך רעי, פניך מתחילים לגווע)
מה אם מעולם הייתי
ליצן פיתומי מדוכדך
יצור מופעל פתאומי
שיש אדון לגורלו
מרידה אחרונה ודי
אין משקלים
ואין חרוזים
השירים שלי
הם עורבים
הם כרוזים
הקוראים לי עמוק
וחזק ומהר
ואינני שומע
אני ילד. אחר.
בחזרתי מצאתי
את ביתי נעול
המתנתי מעט
לגמתי מעצמי
והסתתרתי
עד המוות
(בחוץ או בפנים)
הוציאו אותי לחצר הירי
ולא ידעתי מזה
כיסו את עיניי
והייתי בטוח
עוד מעט בלונים ושקיות
ירו בי
וגופי צנח
ועדיין אני משוכנע
שעוד מעט
ארוחת הערב
(צריך להיזהר ממלכודות
המוות הבעייתי
ולרוץ חשוף
חזה וידיים
משולח אל הגרון השמרני
התורן
לנופף ולהכריע
ורק אז
לכתוב שירה) | 