עומדת-נשענת על הקיר בטון של המרפסת. וו, שמש צהריים אני
מצמצמת את העיניים לראות יותר טוב. מנפחת את הלחיים ומהדקת את
השפתיים לפני שאני פותחת אותן ומשחררת את העשן. אני נושמת
עמוק. הגגות החשופים, מלבנים לבנים עם דודי שמש שמטילים עליהם
צללים. איך הגעתי לכאן.
לפעמים אני לא מבינה. לפעמים אני מבינה בדיוק. זה כמו לשים
מכחול באוויר ולתת לזמן שחולף למשוך את הצבע. כמו ילד קטן ששם
את הראש מתחת ליד של אבא שמדבר עם האורחים, ומזיז את הראש כי
אבא לא מלטף. הזמן פשוט יעבור ואיזשהו קו יצטייר, עוד לא ברור
מה, ואלו יהיו החיים שלי. זה יהיה הסיפור.
ומרלין. תמיד מחייכת, תמיד זוהרת, תמיד בצל סיפור החיים המטורף
שלה. אנחנו לא באמת מסכנים אני תמיד נזכרת בה, יש לנו מה לאכול
ואיפה לישון ולה היה גם הרבה מאוד כסף. מה שקורה זה שאנחנו
מחפשים את הרע. אנחנו מחפשים את הצרות כדי למצוא את הדרמה.
העולם משעמם מדי בלי זה ואנחנו רוצים לחיות בסרט. סרט זה טוב,
סרט זה כותרות, סרט זה לא משעמם ורגיל.
אז חזרתי לתוך הדירה, סידרתי את החומר והסנפתי עוד שורה.
הורדתי את הטעם החמוץ עם שלוק מהבקבוק בירה בלי גזים הפתוח
שהיה לי ביד. אז מה אם אנחנו עושים את זה? כשאתה בן 20 הכל
פתוח לפניך. אתה לא חושב על זה. אני הורגת את עצמי באותה מידה
שבה הורגים את עצמם כל האנשים במשרדים נמצאים בסטרס תמידי ולא
ישנים מספיק. או כל הנשים שמתות לאכול משהו אבל נמנעות מזה כי
זה משמין. או כל דבר אחר. התקפי פאניקה. אי אפשר שיהיו לך
התקפי פאניקה אם אתה על הלבן. זה פשוט לא קורה. אין באמצע, או
שאתה חי או שאתה מת.