רוחות מתערבלות ביללה נואשת, ברקים הנשלחים ממעל מכים בקרקע
בלי רחמים והרעם המשתהה ממהר להשיגם. אפלה לא טבעית משתררת
והשקט הכבד, על אף שהוא מוחלט, אינו מצליח להשקיט את רחשי הלב.
מתוך שמים מימיים שמשתקפים בים סוער, הולכת ונוצרת מנגינה. כלי
הקשה שניטחים ברוך על כביש, על צווארון חולצה, על אדן חלוני.
וכבר הן מצליחות להתגבר על כל רעשי הרקע היומיומיים; וכבר הן
מכסות את העולם כולו במסך של רטיבות. טיפות הגשם שנולדו כראשני
צפרדע מתוך ענן רווי, גדלות ומצטרפות בתורן לסימפוניית הסערה
העשירה.
אני יוצאת החוצה, מפקירה את גופי לחסדי הגשם ושואפת את האוויר
הלח אל ריאותיי. שנייה אחר כך אני נושפת החוצה רוחות אישיות
המסתחררות בכניעה ונעלמות בין הטיפות. הסערה הפנימית לעולם
תנסה לדמות לאחותה הגדולה והאכזרית, הגובה קורבנות בכל העולם
וחורצת דינם של אנשים בקור רוח. אך זו הקטנה, המתרחשת רק בתוך
הלב פנימה, לא משפיעה על איש זולת האדם שיצר אותה.
ומי אם לא אני הצליח להזרים אל נשמתי ענני סופה ורוחות עזות?
ומי אם לא אני יכול להצביע עליה במפה הסינופטית כחזאי מלומד
ולומר בקול רפה - מזג האוויר יתקרר וצפויים ממטרים בכל חלקי
הגוף. הרי צפיתי בה עוד כשהייתה בחיתוליה, כאשר לא ידעה אם היא
ענן נוצה נידף ברוח או תהלוכת ענני כבשים צמריריות. אך כעת לא
נותר עוד סימן שאלה, היא מתחוללת בתוכי והיא סוחפת עמה איברים,
כלי דם ומצבורי שרירים.
זו גדולתה של הסערה הפרטית שלי. היא מתנהלת בשקט יחסי ומשמיעה
מדי פעם איזו צרחה קטנה ומהוגנת למדי. העוברים ושבים אמנם חשים
בנוכחותה, אך מצליחים לשכוח ממנה עם סנוורי חיוכי. כשהיא מכה,
אין לדעת היכן יכאב לי או ליקיריי וכשהיא נעלמת מבלי להשאיר
עקבות - אין לדעת מתי תחזור. תחזיות כמוהן כגילוי מאוחר של
מחלה ממארת; כשכבר אדע לבטח שהיא כאן, לא אוכל לעשות דבר בנדון
מלבד להרכין ראשי ולחכות עד יעבור זעם.
ממקום עומדי כעת, אני רואה את העולם כפי שנכתב בראשונה -
עירום, רועד מקור, מלא צורות מופשטות וקווים עקומים. חושיי
מיטשטשים ושוב אין אני יודעת במה אני צופה, מה אני מריחה
בהשתהות, למה אני מאזינה, מה אני טועמת בשיפולי שפתיי ומה או
מי נוגע ומצמרר את עורי. אם רק אעצום את עיניי כעת, אדע לומר
לעצמי בביטחון שמישהו צופה בי ושומר צעדיי.
אם לאחר רגע אפקח אותן שוב, לא יוכל איש לדעת אם הטיפות שנקוו
בעיניי הן חמות ומלוחות או צוננות ולמודות סבל. עוד רגע עובר
ביעף וכבר שוטף הגשם כל עדות לזרע פורענות חולף, לזמן שקפא,
לכאב שהשתמר. גם את מבע פניי המתענות מחליקות הטיפות לאטן
ומסירות כל קמט שהעז להשתלח במצחי. עוד שנייה אחת עוברת והשמש
יוצאת כדי ללטף את עורי בקרניה, מביאה הקלה לנשימות שנלקחו
בחטף ולבכי שנקטע באבו.
בגדיי ספוגים במים ושערי נוטף טיפות שמצטרפות אל משפחתן
השמימית שכבר החלה לאבד מגדולתה. כעת אני לוקחת שאיפה של אדמה
רטובה, עלים מנצנצים ואוויר נקי נקי; נשיפה אחת ארוכה החוצה
מבשרת על סיום הקרב. או אז תתחיל המלודיה האמיתית שאין מנוס
מלתארה פה. אין אחד שלא עוצר מלכת כדי להביט בה מתמתחת בשמים.
בשקט מופתי היא מתארגנת במהירות, בוהקת למרחק ונעלמת כלעומת
שבאה. שביבי אושר של ממש מתעוררים כניצנים ומוריקים כנגד אדמה
בוצית. הן זו זכות של ממש להיות עדה לרגע שכזה, כשברית עולם
נחתמת מחדש ונשיקות בורא כול מרפרפות על קיומי.
וכשאדליק את הטלוויזיה בערב הבא ואצפה בתחזית עם החמוד ההוא,
מה שמו? נו, זה... וכשאקשיב בקשב רב לחיוכיו, למחוותיו,
לנימוסיו. וכשאראה במו עיניי את הענן המיוחל ואת קרני השמש
הנגלות מאחוריו. וכשאביט שוב לתוכי ורק אבהה לתוך עיניו, לא
יתקיים דבר מלבד עכשיו. וכשיתחיל שוב לדבר וללהג על מזג האוויר
אשמע, אסכית. ואשתוקק למילותיו הנבואיות, לקול הבס המפתה,
כששוב יאמר - כן, מעונן חלקית.