צר לי, מת.
ולא ישוב עוד להיות
צר לי, מת.
לא עוד אחי או אף אחות.
לא חבריי ולא צריי
לא יהיו כי כבר נגמר
צר לי, מת.
וכל השאר
לא ינהרו גם אחריי.
מה תרצו להזמין, אני שואלת.
קפה הפוך, עונים שניהם ומחייכים מיד.
משהו מתוק בצד, אני מנסה את מזלי.
אולי אחר כך, הוא עונה וכבר עיניו נודדות אל עבר איש שיחו.
עוד מושכת את תנועותיי, אוספת את התפריטים מהשולחן, מגניבה מבט
לזה ולזה שמנגד ואז נעלמת.
סליחה, ספק שואלים, ספק דורשים.
וכבר אני מופיעה שוב כבאורך קסם.
למה כולם הולכים ממני?
למה אף אחד לא רוצה אותי?
למה הם מחייכים ואז נעלמים בעיקול הרחוב לבלי שוב.
זה לא חשוב. זה לא חשוב בכלל.
עיניה נתלות בעיניו.
ופניו
מסגירות שמץ אור.
כף יד מחוספסת חוצה את החור המפריד ביניהם באדישות ממהרת
ועוצרת
שנייה לפני שהיא פוגשת את לחיה.
שפתה נפערת ושיניים נחשפות.
חיוך.
דקות מכושפות. היד שנעצרה תוסיף לנוע בחלל עד המפגש
עד שייבש המעיין שהתמלא בקול צחוקה.
ועוד דקה. ועוד אחת עוברת.
ונדמה - או רק נדמה לי - שמדקות קסומות של אש כזו הבטן
מתעברת.
אני לבד וזה בסדר.
אחת מני רבים.
אבל קר, רק קר כל כך בחדר וחשוך.
עולם הפוך שמנסה להשתנות.
איזה רעש משתרר,
איזה טירוף פה משתלט!
שמונה כבר פה ועוד חבר
עצרי הכל, הראש קולט
פתחי, פתחי את המקרר
עוד בירה חסרה כעת
הן החבר הביא יותר
ועוד יבואו, למעט -
יובל? יותם? או שם אחר
אדרנלין בדם שואט
צריך שירות אדיב מהר
כן, כבר אביא עוד דף ועט
ארשום הכל, לא ישאר
אחד, אחד מסכן שקט
שיכבה עוד לב בוער
אחד, אחד שיתלבט
ויעדיף אותי יותר.
זוכר אותי? זוכרת את?
זוכרים?
היינו חברים
כמעט.
מפית אחת מונחת על שולחן. הם מפסיקים את שיחתם. אני ניצבת
ביניהם, קוטעת את חוט שיחתם ומחייכת בהתנצלות.
סכין אחת מונחת על מפית אחת אשר מונחת על השולחן. אל תתנו לי
להפריע לכם, אני אומרת, תמשיכו לדבר.
מזלג אחד מונח ליד סכין אחת על מפית אחת אשר מונחת על השולחן.
לא, לא זה בסדר, הם אומרים ושותקים.
כף אחת מונחת ליד מזלג אחד ליד סכין אחת על מפית אחת אשר מונחת
על השולחן. אני מחייכת והם מחזירים לי חיוך הססני.
בבקשה, אני אומרת.
תודה, הם עונים ומחכים.
אני מסתובבת וכבר שומעת את רחשי דיבורם מאחורי גבי המתרחק.
לאן אתם הולכים?!
חזרו!
אל תעזבו אותי!
לא שוב.
כבר זמן מה שאינני שומעת את שקשוק הסכו"ם והמיית הכוסות המלאות
העושות דרכן אל השולחן. מתעלמת בעקשנות מרשרושי המפיות הלבנות,
מנסה בכוח לשמר את זיכרון מגען הרך, לפני שיוכתמו בהפרשות הפה
שלהם. כבר אינני מריחה את אדי התבשילים המהבילים ואף איני
טורחת להבדיל בין האחד לשני, מתוך אמונה שהצלחת שאחזיר למטבח
תיוותר ריקה בין כה וכה.
רק עיניי משוטטות אנה ואנה, בולשות אחר פיסות נחמה, נתחי חיים
שאוכל לשתות בשקיקה, לעכל.
וכשכיסא - עדיין חם מישבנם - הופך יתום בן רגע
אני בוכה בחיוכי.
ועוד שלום אחד קטן כבוי פושר
דורש שאתעשת, שאוותר
שאלחם בכל כוחי.
צר לי, מת.
מצר עליי, על שכמותי.
ולא אוכל להתעמת
להתאמץ לראות אותי.
היא תישכח כבר עם בואה
תושלך כלאחר ידם
ובסופו של השירות
היא תימחה חיש מלבם.
הן זו האחרונה
וזו הראשונה
כולן היו אני
ומלצרית אחת קטנה
תשכון לעד בדמיוני. | 