[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קארין מלכה
/
עד שבאת

בגיל 21 וחצי, אחרי שירות צבאי של שלוש שנים בסיירת חרוב ועוד
כמה חודשי חופש, החליט רועי לרדת לאילת.
היעד הוא לחסוך כמה שיותר כסף. ברגע שיהיה לו מספיק הוא עוזב
את הארץ.
אחיו הגדול כבר עשה את הצעד לפני 4 שנים ואין מאושר ממנו. הוא
הבטיח לרועי עבודה, דירה ועזרה להתחלה. מה עוד אפשר לבקש?
קשה לשכנע את אמא, היא לוקחת קשה שכבר שניים מילדיה החליטו
להגר מהארץ, בלי כוונה לחזור.
היא מאשימה את עצמה בחינוך לקוי שנתנה לארבעת ילדיה, אבל היא
לא מודעת לכך שהיא מושא הערצתם.
אין אדם שהם אוהבים יותר ממנה, מעריכים יותר על כל ההשקעה, על
איך שגידלה אותם לבדה, אספה שקל בשקל כדי שיקבלו אוכל, בגדים
וחינוך ראוי.
וארבעתם הצטיינו בכך. רועי היה הבן השני. והיו לו עוד שתי
אחיות צעירות ממנו. לשתיהן לא הייתה שום כוונה להתרחק מתל
אביב, ושני הבנים הודו להם בליבם שריככו את המכה ואמם לא תישאר
לבדה.
עם התרמיל הצבאי בלבד על כתפיו, נפרד רועי מהבנות ועשה את דרכו
לתחנת האוטובוס.
הוא לא תכנן דבר מראש, לא ידע היכן יגור ואיפה יעבוד.
אבל הוא היה צעיר, עקשן וחרוץ. לנגד עיניו עמדה תמיד המטרה -
חיים בניו יורק.
והוא התכוון לעשות הכול כדי להגיע לשם כמה שיותר מהר וכמה
שיותר מבוסס.
רוח אילתית חמה קידמה את פניו כשירד מהאוטובוס.
השמש עלתה בים ורועי שלח מבט חטוף לשמיים הורודים בעודו מעמיס
את תרמילו מתא המטען.
עשרות הצעות לחדרים ובתי מלון קיפצו עליו ברגע שראו אותו עומד,
מהוסס.
הוא בחר באכסניה פשוטה, רק להעביר כמה ימים, מקסימום שבוע, עד
שימצא דירה.
החדר שקיבל היה צנוע מאוד, אבל הספיק לו בתור התחלה. העיקר
שהיה נקי במידה סבירה.
הוא הניח את התיק הגדול ויצא לחפש עבודה. הסתובב בקניון,
בטיילת ובמרכזי התיירות בעיר.
הכול היה שופע חיים, לכן אהב כל כך את אילת. אחרי חצי יום של
חיפושים, ראיונות והשארת פרטים וקורות חיים עשה רועי את דרכו
לים, ואחרי טבילה מרעננת חזר לחדרו באכסניה ושקע בשינה עמוקה.
הימים הבאים נראו פחות או יותר אותו הדבר, עד שקיבל טלפון
מחנות בגדים ענקית שהתראיין בה.
"התקבלת, אתה יכול להתחיל מחר?" שאל אותו קול נשי בוגר וחביב.
האילתים האלה לא מבזבזים זמן, הכול שכונה אצלם, יאללה בוא
לעבוד, סבבה אני בא לעבוד, בזה סוגרים עניין. בלי חוזים, תנאים
ושאר שטויות. כוח עבודה נטו.
בבוקר המחרת התעורר מוקדם מהרגיל, התלבש, שתה קפה ונסע לעבודה
החדשה.
התפקיד לא היה מזהיר במיוחד, עבודה בחנות בגדים אף פעם לא
מזהירה במיוחד, אבל לפחות זו התחלה.
רועי הגיע מלא מרץ והבוסית חיבבה אותו ממבט ראשון.
הוא היה הגבר היחיד מתוך שש עובדות, והוא ידע שכולן בוחנות
אותו מכף רגל ועד ראש.
רועי היה פלרטטן ידוע ואהב להשתעשע עם עמיתותיו לעבודה.
אחרי חודש וחצי של עבודה, בהם הספיק למצוא דירה קטנה ומגניבה
ושותף סטלן הגיע רועי למשמרת נוספת בגלל עודף לחץ בחנות.
אחרי משהו כמו עשר שעות של שירות לקוחות נסגרו הדלתות והעובדים
החלו לסדר את הסחורה בלית ברירה.
בדרכו להביא דגם כלשהו מהמחסן נחתו עיניו על בלונדה מתולתלת
בעלת פנים מתוקות וגוף חצוף שעברה על פניו בלי להביט בו אפילו.
כשחזר לקדמת החנות ובידו הדגם תר אחריה בעיניו עד שנתקל בה
מחזירה בגדים למדף.
היא עובדת חדשה והוא לא שם לב אליה? חשב לעצמו כשתהה אם נתקל
בה קודם.
אדרנלין זרם בדמו ותוך דקות מצא את עצמו מאחוריה, כאילו עובד,
ובוחן את כל פעולה שלה.
"את יודעת שהישבן שלך ממש חמוד?" זרק לה ועיניו הירוקות נצצו
בחוצפה.
היא הסתובבה אליו במבט מתנשא ואמרה בכעס "אתה יודע שאמא שלי
הבוסית שלך ומחר אתה תעוף מפה?"
וואוווו. את זה הוא לא ראה מגיע. הבת של הבוסית? אולי עשיתי
טעות, חשב לעצמו ואז החליט, לעעע, יש ים עבודה באילת. הבחורה
הזאת תהיה שלי. אין מצב אחר.
"היי חכי שנייה, לאן את הולכת? זאת הייתה מחמאה את יודעת..."
אמר לה בטון מתנצל בעודו מניח את ידו הגדולה על כתפה.
"זאת הייתה חוצפה מצידך, מי אתה שתזרוק לי הערות כאלה, אני
אפילו לא מכירה אותך", ענתה לו בעיניים חומות גדולות וכועסות
והעיפה את ידו ממנה.
"נו, זאת בדיוק הייתה המטרה, בואי נכיר. היי אני רועי, אני
עובד כאן כבר מעל חודש ובחיים לא הייתי מנחש שאת הבת של שרית.
אתן לא דומות בכלל. אבל מלכה אמא שלך. אולי הייתי מבקש ממנה את
ידה של אשתי לעתיד וחוסך את הכעס שלך. אני מתנצל אם נפגעת".
"מצחיק מאוד", המשיכה לכעוס הבחורה. "לא אשתך ולא נעליים, יש
לי חבר. לא משנה, בוא נשכח מזה, ההתנצלות מתקבלת. אני דנה,
התחלתי לעבוד היום, אמא שלי לא רוצה שאני אתבטל בבית עד הגיוס.
היא אומרת שאני מפונקת".
טוב אז היא בת 18 בערך. אבל פאק יש לה חבר. רועי לא הצליח
להתיק ממנה את עיניו מאותו יום ואילך.
השפתיים הורודות האלה. נו באמת, איך יש לה חבר? ועוד שלוש
שנים...הוא יצטרך להשקיע מחשבה במקרה הזה כי לוותר הוא לא
התכוון. רועי החליט שהיא שלו, ודבר לא יזיז אותו ממנה.
הימים עברו, המשמרות התחלפו וההערה החצופה מלפני חודש נשכחה
מזמן.
רועי ודנה התיידדו וביקשו לעבוד במשמרות משותפות כמה שיותר.
אחרי הסגירות שלהם, נשארו לדבר עד השעות הקטנות של הלילה, על
סיגריה וקפה ארומה.
הוא סיפר לה על החיים בתל אביב ועל העתיד בחו"ל, והיא סיפרה לו
על הצבא של החבר, על המגורים איתו. ניכר היה בקולה שמשהו מתחיל
להיסדק בקשר הזה. רועי החל להתקרב אל המטרה הסופית.
עד שלבסוף, באחת הסגירות, על אחת הסיגריות, באחד מכוסות הקפה,
דנה היא זו שיזמה את הנשיקה.
היה לה קשה להתכחש למשיכה שחשה אליו. העיניים הירוקות האלה.
והגוף השחום הזה.
אין ספק שהבחור מרשים ביותר, ומפולפל בלשונו עוד יותר.
הוא תמיד ידע להגיד לה את הדבר הנכון, ואף פעם לא הפסיק לזרוק
לה הערות מתחכמות.
אז למה כשהיא באה לנשק אותו הוא זז אחורה? זה הרי הוא שרצה
אותה מלכתחילה, איזה פדיחה.
"דנה, אני רוצה אותך, אבל את תפוסה, ואני לא אוהב את הדברים
האלה, תגמרי איתו, ממילא הקשר הזה אבוד, ואז נוכל להיות ביחד,
תאמיני לי שאני רוצה את הנשיקה הזאת יותר ממך. מהרגע שהכרתי
אותך אני חולם על הנשיקה, על החיבוק, על לגעת בך, להריח אותך.
אבל אני חייב שתהיי שלי. רק שלי."
דנה שתקה. לחשה `ביי` חטוף ועלתה על מונית. איך היא תיפרד
מאייל? 3 וחצי שנות חברות לא באות בקלות. היא הכירה את אייל
מאז ומתמיד. הוא ידע עליה הכול, והיא עליו, הוא הראשון שלה,
היחיד שהכיר את הגוף שלה, את החולשות ונקודות התורפה.
לזרוק הכול לפח בגלל שנראה לה שנדלקה על מישהו שעבדה איתו כולה
כמה שבועות? אין מצב.
היא לא יכולה לעשות את זה לאייל. זו סתם הידלקות. זה יעבור.
אייל הוא האהבה שלה.
אבל זה לא עבר. ולמרות מה שהחליטה באותו יום, אחרי ה- כמעט
נשיקה, לא הצליחה להתרחק מרועי.
השיחות אחרי העבודה נמשכו ואפילו גברו, שלא לדבר על טלפונים
ואסמסים שהייתה צריכה למחוק כל פעם מחדש.
ואז אייל יצא לשבת. והם שכבו. והיא חשבה על רועי. אז היא עצרה
הכול, והתחילה לבכות, ונפרדה מאייל. וארזה לו את הדברים, וזה
נגמר. חברות מהגן ועוד שלוש שנות זוגיות נגמרו.
במשמרת הבאה סיפרה לרועי. לא היה מאושר ממנו. סופסוף זה קרה.
היא חופשייה.
הוא נתן לה עוד כמה ימים להתאושש, לנקות את הראש, ואז זה היה
הוא שנישק אותה ולא השאיר לה אפשרות לסרב. זה היה קסום. איזו
נשיקה. דנה הסתחררה קלות.
אייל בחיים לא נישק אותה ככה, בכזאת שייכות, היא ידעה שליבה
כבר שייך לרועי, וליבו שייך לה.
לא היו מאושרים מהם, דנה פרחה ושכחה מהפרידה ורועי סופסוף
הרגיש שטוב לו, שיש לו מישהו בעיר הזאת.
הדילמות החלו כשלחשושים בקשר אליהם רצו בין העובדים. הם ידעו
שזה יגיע בסוף לאמא שלה.
והם החליטו להקדים תרופה למכה. שרית הייתה בחורה לעניין. היא
תבין.
והיא הבינה. היא אהבה את רועי, הוא היה העובד הכי חזק שלה,
תמיד הנהיג וחילק הוראות לכולם, תיקתק עבודה ושנא לבזבז זמן.
לא יזיק לדנה בחור עם ראש על הכתפיים. מישהו שיבגר אותה קצת.
היא הייתה מפונקת מדיי.
שאנשים לא יגידו שאין פרוטקציה בחיים האלה,. לא עבר הרבה זמן
ורועי הפך לאחראי משמרת ומשם למנהל סחורה וספקים.
דנה הייתה הנסיכה שלו, האור שלו, הוא התאהב בה מיום ליום,
והקשר שלהם היה כל כך חזק, כי הוא ידע עליה הכול עוד לפני
שנכנסו לקשר רומנטי. הייתה ביניהם חברות עמוקה.
זה היה רק נורמלי שרועי יעבור לגור אצל דנה האילתית, מאשר שהיא
תעבור לגור אצלו בדירה הקטנה שלו.
וגם לזה נדרש קצת זמן. כי לצאת מהחדר של הבת חצי ערום, לשטוף
פנים, ולצאת לעבודה עם אמא שלה, בכל זאת קצת מביך בהתחלה.
אבל כמו חלקי פאזל שהשלימו תמונה, כל דבר בא על מקומו, דברים
הסתדרו.
רועי כבר היה חלק מהמשפחה של דנה. כולם ראו בו בן בית לכל דבר,
בלי קשר לדנה, והוא ראה בהם את משפחתו הרחוקה, ופירק את
געגועיו לאמו ואחיו בהרעפת אהבה על דנה ומשפחתה.
שרית הייתה לו אמא שנייה והוא הודה לה על כך.
הקשר של דנה ושרית השתפר פלאים בזכותו, הפינוק שלה הוקטן והן
מצאו חיבור משותף והפכו חברות, ועל כך שרית הייתה זו שאמרה
תודה.
שנה וחצי חלפו מאז ירד לאילת, ושמונה חודשים מאז התחיל לצאת עם
דנה.
הוא ביקר בחגים ובאירועים מיוחדים בבית, בתל אביב, אבל מעבר
לכך, לא יצא הרבה מגבולות אילת.
רועי עבד קשה, וחסך ככל שיכל. מטבעו היה אדם נהנתן שאהב למצות
את הטוב שבחיים, אז הוא לא התקמצן וחי טוב, בלי יותר מדי.
הוא ידע שלא יישאר באילת עוד זמן רב. החלום הגדול עדיין עמד
מול עיניו. הכמיהה לניו-יורק גדלה עם כל שקל שנכנס לבנק.
דנה ידעה הכול על ההחלטה לעזוב וכל מה שקשור בה אבל ראתה את
העניין רחוק ולא בטוח.
ככל שרועי רצה לדבר איתה על העניין, להכין אותה, להבין איך
להתנהג ומה כדאי לעשות עם הקשר הזה, דנה התחמקה, ענתה בחצי פה
ושינתה נושא.
הוא רצה יותר מכל שהיא תבוא איתו, הוא ראה בה אשתו לעתיד.
אבל היא אמורה להתגייס עוד כמה חודשים, ואין סיכוי שהוא נשאר
בארץ עוד שנתיים.
הוא ידע שמעשה קיצוני יהיה נחוץ כאן כדי לרכך את הכאב.
ביום שלמחרת הוא כבר לא התעורר ליד דנה ולא עבד אצל שרית
יותר.
ודנה, סירבה להבין, סירבה להאמין, היא חשבה שזאת בדיחה, שהוא
תיכף חוזר, אבל אם זה ככה למה לא נשארה אפילו חולצה אחת שלו
תלויה בארון? לא נשאר ממנו זכר חוץ מהמתנות שקנה לה או לבית.
היא חייגה את המספר שלו בעצבים וצעקה לתוך הטלפון "תגיד לי אתה
חולה נפש? מה נסגר איתך? אנחנו מאוהבים, הבנתי שאתה נוסע,
נתמודד עם זה כשיגיע הזמן, למה אתה עושה לנו את זה? תחזור לפה
ואני אשקול לסלוח לך שהפלת לי את הלב עם הבדיחה המעפנה שלך
סבבה? יאללה אני מחכה לך לצהריים. בחייאת רועי מספיק עם
השטויות."
רועי החניק את הבכי שעלה בגרונו והדמעות שזלגו מעיניו לשמע
הקול הקטן הזה, הקול הכי יפה בעולם וענה בקור רוח יחסי "דנה
אני לא חוזר, ונראה לי שלא הבנת אבל אני רציני, התפטרתי הבוקר,
אני לא עובד יותר אצל אמא שלך. זה נגמר, אני חייב להתרחק ממך
כדי לשכוח, שיהיה לשנינו פחות כואב כשאני אעזוב. אני מצטער,
תהיי בטוחה שלי זה כואב יותר אבל אין ברירה. ואני חושב שכדאי
שגם לא תתקשרי לכאן יותר.
את הנשמה שלי, אל תשכחי את זה אף פעם אבל זה לא אפשרי יותר. לא
תכננתי להתאהב בך. "
היא התחילה להבין שהוא מתכוון לזה. ודמעות החלו לעלות בעיניים
החומות הגדולות שלה. "רועי תפסיק נו, אתה לא מתכוון לזה, אל
תעשה לנו את זה. אני אוהבת אותך, ואתה אוהב אותי, ויש לנו עוד
זמן להיות ביחד, למה אתה קוטע את זה עכשיו, מה אני אעשה
בלעדיך? מה אתה תעשה בלעדיי? תחזור לדירה המעפנה שלך עכשיו?
תחזור להיות בודד? למה אתה עושה לנו את זה? למה? למה?"
היא הפסיקה לדבר כששמעה את צליל הטלפון מתנגן. הוא ניתק את
השיחה.
רועי חזר לדירה שלו ובלי להשתהות החל לחפש עבודה. הפעם הוא היה
צריך משהו יותר קליל, בלי כזאת כמו של אחריות, משהו להעביר את
הזמן עד הטיסה.
הוא ירד לטיילת ומצא בזריזות עבודה במשמרות לילה בבסטה של
פרישייקים ושתייה קלה.
בחצי שעה למד להכין פרוזן יוגורט, פרישייקים, להכין את כל סוגי
מיצי הפירות ולפרק סחורה של בקבוקים ופחיות לתוך המקררים.
הוא הלך הביתה, התקלח ונכנס לישון עד 11 וחצי בלילה, ואז
התארגן וירד להתחיל משמרת בת עשר שעות.
זה היה תחילת יוני, והקיץ כבר הורגש, אילת החלה להתמלא באנשים.
רועי לא התחבר בדיוק למסה הזאת שנחתה בטיילת ומילאה כל פינה
בקולות וצחוקים רעשניים. שלא נדבר על בגדי ים ומשקפי שמש שכיסו
את האזור.
המשמרות עברו בכיף, רועי התחבר עם הבחור מהבסטה לידו, הם עבדו
יחד כל יום, מעבירים את השעות המתות בסטלה קלה ובמבטים בוחנים
על העוברות והשבות.
געגועיו לדנה בערו עדיין, למרות שלא שמע ממנה מעל חודש. היא
כבר התגייסה.
ביום הולדת שלו היא התקשרה להגיד מזל טוב. אז הם ניהלו שיחה
ידידותית והתעדכנו, בעיקר לגבי העבודה החדשה שלו והצבא שלה.
היא ביקשה שידברו פעם בשבועיים, רק כדי שהיא תראה שהכול בסדר
איתו.
הוא לא רצה, אבל היא לא השאירה לו ברירה, זה היה חזק ממנו.
אז הם דיברו פה ושם, שיחות קצרות, שלמרות אורכן הובילו אחרי
כמה זמן לפגישה מחודשת.
היא באה אליו. וזו הייתה טעות.
כשראה אותה עומדת על סף הדלת עיניו אורו ונשימתו נעתקה. איך בן
אדם יכול להפוך אפילו יותר יפה ממה שהיה? דפיקות לבו גאו בתוכו
כשהביט בפנים המתוקים האלה, חיוך קטן שהסתיר געגועים עזים,
והגוף הזה, הרגליים הארוכות האלה והכרס הקטנה והיפה הזאת.
כל זה היה שלו והוא כמה לזה כל כך. ללא מילים דנה פסעה לתוך
החדר והם עשו אהבה.
מסדירים את קצב הנשימה, ומעשנים סיגריה שאחרי, ישבו שניהם בחדר
ועיניהם אדומות מבכי.
"אני אוהבת אותך", לחשה לו והוא ענה לה "אני אוהב אותך יותר,
אבל אני נוסע עוד פחות מחודשיים."
דנה הבינה שהעניין אבוד, לבשה את בגדיה ויצאה בשקט מהדירה.
רועי התקלח במים קרים, הכי קרים שאפשר, כדי לצאת מהבועה שנכנס
אליה בשעה האחרונה, ויצא לעוד משמרת לילה ארוכה.
הימים עברו והנסיעה נראתה קרובה מאי פעם.
רועי התחיל בכל הסידורים והארגונים אצל סוכן הנסיעות והבנקים
והנסיעה נקבעה ל-13 בספטמבר.
שבועיים לפני הוא יעזוב את אילת, יחזור לתל אביב ויהיה עם
המשפחה והחברים מהבית.
אחרי שבועיים יעלה על המטוס לניו יורק בדרך להגשמת חלום חייו.
הוא דיבר עם דנה רק עוד פעם אחת לפני שהתפטר מהעבודה בבסטה,
סיפר לה על התוכניות ונפרד ממנה בטלפון.
כל הנסיעה מאילת לתל אביב עברה עליו במחשבות מייסרות, מה יהיה
איתו? האם זה הצעד הנכון? אולי הוא מפספס את אהבת חייו?
אמו פתחה לו את דלת הבית בתל אביב ונפלה לתוך זרועותיו באהבה
וגעגוע גדולים מתמיד.
הוא התמקם בחדרו הישן ואהב כל כך את תחושת השייכות שהייתה לו
באותם רגעים.
הוא חשב מה יעשה בשבועיים האלו של החופש, הוא לא רגיל לחופשות
ארוכות כבר כמעט שנתיים.
להתבטל זה גם משהו לא? חשב לעצמו.
אחרי ארבעה ימים התקבל טלפון מדנה. מה היא יכולה לרצות? חשב
בעודו רואה את שמה מרצד על מסך הפלאפון. הוא החליט לא לענות.
הוא חייב לגרום לה להבין.דנה לא הסתפקה בשיחה אחת, לא בשתיים
ואפילו לא בחמש. מטח של הודעות נשלחו לפלאפון וכל אחת מלחיצה
יותר מהשנייה.
משהו קרה. זה כבר לא סתם הטרדה. הוא חזר אליה.
בלי `הלו` ראשוני שמע מעבר לקו "אני בהריון".
הפלאפון נפל מידו ונחבט ברצפה. הריון? הוא הרגיש שראשו מסתובב.
איך יכול להיות? אני עוד שבוע טס, איך היא עושה לי את זה? היא
לא לוקחת גלולות? מה הולך כאן...
מה אני עושה עכשיו? הפלה, טוב הפלה זה כיוון נכון. הוא הרים את
הפלאפון ביד רועדת ולחש
"דנה את חייבת לעשות הפלה. אין אפשרות אחרת. אני עוזב את הארץ.
תעשי הפלה, ניפגש אני אשלם לך כל מה שצריך. רק תגידי לי שאני
לא הופך לאבא שבוע לפני שאני יורד מהארץ."
קולה נשמע מנופץ, כאילו היא לא הפסיקה לבכות עד עכשיו וכבר לא
נשארו לה דמעות.
"אני רוצה לשמור אותו. זה הילד שלנו. זה פרי האהבה שלנו. אני
רוצה ללדת. אני לא עושה הפלה גם אם אני אגדל אותו לבד. לא אכפת
לי."
"..תגידי לי את מטומטמת? את כולה ילדה בת 19, את חיילת, מה את
רוצה, להרוס את החיים שלך? מה תעשי עם תינוק? תדפקי לעצמך את
השנים הכי יפות? כל החברות שלך יצאו לבלות ואת תישארי להניק?
לא בא בחשבון. זה גם הילד שלי. גם אני מחליט. אני בא לאילת.
ואנחנו הולכים לעשות הפלה. סוף דיון"
ניתוק. דממת אלחוט באוויר.
עם ארנק ומפתחות עשה דרכו לתחנה המרכזית. עם עלות השחר כבר
התדפק על דלתה של דנה.
"קדימה תתארגני ונזוז" אמר בכעס בלי להביט בעיניה.
"רגע רועי, למה אתה כועס? זה התינוק שלנו, זאת ההזדמנות שלך
להישאר בארץ, נמשיך להיות ביחד, נגדל את הילד שלנו, אנחנו
מאוהבים. יהיה לנו טוב אני מבטיחה לך. אני מרגישה שזה צריך
לקרות."
"דנה בבקשה ממך, אני עוד יומיים טס תגידי לי את השתגעת? יאללה
זריז, כמה שיותר מהר נסיים, ככה יהיה יותר טוב לכולם".
בלי ששם לב, דנה משכה אותו יום שלם מבלי שהלכו לעשות הפלה,
והיא חופרת לו ומשגעת אותו, והוא כבר לא יודע אם הפלה זה אכן
הצעד הנכון.
אולי הוא בכלל צריך לבטל הכול? אולי היא צודקת והילד הזה צריך
להיוולד. זה הילד שלו, הוא יהיה אבא. יצור קטן וחמוד שהוא
והאהבה שלו יצרו ביחד. אולי זה שווה דחייה של כל התוכניות
שלו?
הוא חייב להגיע לתל אביב, עוד יום וחצי הוא טס וכלום לא סגור,
כלום לא וודאי, הכול בלאגן.
כל החיים שלי כאוס אחד גדול.
ואז הגיעה המכה. הנסיכה שלו, האהבה הכי גדולה שהייתה לו הנחיתה
את זה כך סתם, זרקה לאוויר, כאילו היא אומרת בוקר טוב או שואלת
מה נשמע.
"טוב אני רואה שגם זה לא עזר. לפחות ניסיתי. אתה רוצה לטוס בכל
מקרה אז תיסע , נסיעה טובה".
רועי הרים את הראש לראשונה באותו יום והביט עמוק לתוך עיניה.
היא שיקרה לי. איך לא עליתי על זה? חתיכת אידיוט. זה היה
ניסיון נואש להשאיר אותי בארץ.
"את חולת נפש. איך את עושה לי כזה דבר? את יודעת מה גרמת לי
להרגיש? את יודעת איזה לילות עברו עליי מאז שאמרת לי שאת מחכה
לילד שלי? לא! את לא יודעת. כי עבדת עליי. חשבת רק על עצמך. רק
על הטובה שלך. אני לא מזהה אותך. עשית מהריון בדיחה.לרגע שקלתי
לבטל את הטיסה המחורבנת הזאת . לשים את כל החיים של בהמתנה כדי
שתלדי ונגדל אותו.
אני לא מזהה אותך. את דוחה אותי. את מזמן לא הבחורה שהתאהבתי
בה. אני לא רוצה שום קשר איתך יותר. בחיים. תשקלי ברצינות
טיפול פסיכולוגי. שלום וממש לא להתראות".
בטריקה הכי חזקה שביכולתו יצא מביתה ורץ לתפוס מונית לתחנה
המרכזית ומשם לתל אביב.
באותה שעה ביום שאחרי הוא היה על המטוס.
בדרך להגשים את חלום חייו. נאחז במחשבה שכמעט והיה תינוק שהיה
קורא לו אבא.. תוהה אם ניו יורק זה אכן חלום חייו..עד כדי כך
הצליחה הבדיחה הזאת לערער אותו.
אבא רועי.. אבל זה כבר לא יקרה.. הוא חייב להעיף את המחשבות
האלה..
"סליחה? דיילת? את שומעת? אני עכשיו עוזב את הארץ, ובדיוק חברה
שלי לשעבר עבדה עליי שהיא בהריון.. וחשבתי שאני עומד להיות
אבא, מבטל הכול ונשאר בארץ, אבל אז היא פיצצה לי את הכול
בפרצוף.. וכמעט פספסתי את הטיסה בגללה...ובגלל זה אני חופר לך,
אז מה את אומרת, יש סיכוי שאת מארגנת לי משהו לשתות?"
הדיילת, המומה מסיפור החיים שסיפר לה בשנייה, הסתכלה עליו
ברחמים וללא אומר ניגשה לאזור השתייה.
הבחור הזה זקוק למשהו חזק.
בראש מסובב אחרי כמה וכמה דרינקים צלל לתוך שינה עמוקה ועל
שפתיו חיוך הפוך.
New York here I come...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פסטרמה זה לא
בשר כשם שנייר
זה לא עץ!



המטיף לוקח קשה
את דעות העדה
הארגנטינאית


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/08 16:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קארין מלכה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה