סיפורים (מעט יותר מעניינים מהאמת) על איך שהכרתי את

נובה
חשבתי שתהיה זו עוד גיחה שגרתית של אחר צהריים אל החלל,
ובאמת, כך היא החלה- חציתי את האטמוספרה, חלפתי על פני שביל
החלב,העפתי קריצה למרקורי, שלחתי חייוך ליופיטר, הפרחתי נשיקה
לנגה החמודה ובדיוק ברגע בו הנפתי ידי לשלום כשראיתי את צדק
מתקרב,נעצרה החללית בזעזוע מפחיד.
זה לא קרה מעולם ומעט הלחיץ אותי, אבל גם סיפק לי הזדמנות חד
פעמית ללבוש את חליפת החמצן החדשה שרכשתי ולצאת החוצה לבדוק מה
השתבש.
"מוזר מאוד", חשבתי, כשראיתי  שסביב פגוש החללית כרוכים חוטים
דקים המגיעים אי שם מלמעלה.
משכתי ומשכתי ושום דבר לא קרה. "כנראה הם מחוברים למשהו",
מלמלתי לעצמי.
לא הייתה ברירה, התמתחתי לקראת ההרפתקאה הניצבת בפניי, אחזתי
בחוטים והתחלתי לטפס. הרבה חלל ריק וחשוך עברתי עד שלפתע שמעתי
קול נשי מפציר "הורד נא את החליפה, כאן אצלי בכוכב לא נושמים
חמצן. אצלי בכוכב נושמים אוויר אחר".
צייתתי לקול שנשמע  מאוד אמין ובטוח בעצמו והורדתי את החליפה.
הטיפוס באמת הפך קל יותר מאותו רגע, ומהר מאוד הגעתי לכוכב-
כוכב קטן ומרוחק.
הנחתי את רגליי על הקרקע והתרחקתי מעט כדי לבחון את המצב,
לראות באיזה חוטים הסתבכה החללית.
ואז, ראיתי אותה- יושבת על קצה הכוכב ורגליה מתנדנדות באוויר.
אותם חוטים היו, כך מסתבר, שערה הארוך, ממנו היא סירקה אגדות
ובראה לעצמה כוכבים בשלל צבעים בחלל השרוע מולה.
היא חייכה אליי, אז התיישבתי ליידה.
"אני אמיר", הצגתי את עצמי, "נובה"  היא אמרה "הגעת ממש בזמן,
אני בדיוק יוצרת כוכב סגול".

נובה-
http://stage.co.il/Authors/79191


אביה  
יום אחד, מזמן, מזמן, כשעוד השתמשו בשטרות של עשרה שקלים,הלכתי
לים, לחוף הסודי שגיליתי פעם בטייול שנתי
בכיתה י'.
טיילתי יחף על החול ופתאום מרחוק ראיתי משהו מנצנץ. בדרך כלל
בטייולים האלה אני דואג להתנתק, להסתכל פנימה, לא החוצה, אבל
הנוצץ הזה סיקרן אותי במיוחד. הרגליים זזו מעצמן, הובילו אותי
לעברו, וככל שהתקרבתי הנוצץ התחיל לקבל צורה. אחרי מאה או
מאתיים צעדים (הייתי נרגש מכדי לשים לב) הבנתי שמדובר בבקבוק
זכוכית ירוק.
מחשבות מעניינות החלו להציף את ראשי, דימיינתי שמדובר בבקבוק
עם מכתב שהגיע מאי שם- אולי מנסיכה המבקשת שאבוא להצילה, אולי
מנזיר טיבטי שגילה את סוד העולם ורצה להפיץ את הבשורה, או מילד
ששלח את המכתב לים כשהיה בן 7 והיום הוא בן 70.
הרמתי את הבקבוק, נרגש לנוכח מה שעומד להתגלות בפניי ולא יכלתי
שלא לשים לב שמשהו בתוכו זז.
בחשש קל חלצתי את הפקק ושם היא הייתה- אביה.
היא קיפצה מיד החוצה, נשקה לי על הלחי, אמרה תודה ולפניי שבכלל
הספקתי לענות היא כבר רקדה על החול הרטוב, בדיוק בנקודה בה
הגלים מתנפצים והופכים לקצף. "ככה צריך" היא אמרה לי, צוחקת,
"ככה".

אביה-
http://stage.co.il/Authors/30710


שירה
את שירה הכרתי באמצע שנות התשעים על שפת אגם שקט.
היא ישבה לייד הפוני חד הקרן שלה, קילפה תפוז וניגבה דימעה
שקופה ועגולה.
כשהבחינה שאני מביט, חייכה במבוכה והסיטה ראשה לכיוון האגם.
בימים רגילים הייתי נוהג כמוה, מסיט ראשי לכיוון השני ונעלם
לכתוב עליה שיר קצר. אבל משהו במבט שלה, בחייוך הדומע, הכריח
אותי להתעלות על העיפרון ולהתקרב אליה באמת. אז התקרבתי ואפילו
העזתי לשאול לשמה. "שירה" היא שוב חייכה את החייוך הנבוך הזה,
"שירה?" חייכתי בחזרה "איזה שם מיוחד" (ובאמת באותם רגעים
חשבתי שאין שם מיוחד מזה בעולם כולו). על הדמעה לא שאלתי אותה,
כי משום מה היא נראתה לי מובנת מאוד.
"מנין קיבלת את השם?" המשכתי להתעניין, "שירה, זה בגלל שאני
שרה את הרוח" היא ענתה. "שרה את הרוח?!?"  "כן,הכי אני אוהבת
לשיר את הרוח כשהיא משחקת עם העלים באביב" "אני מבין" אמרתי
ישר, מופתע מהנחרצות בה עניתי.  
המשכנו לדבר כך שעות, שם על שפת האגם.
שירה סיפרה לי על כל קולות הרוח ואני שאלתי עוד ועוד שאלות.
כשהתעייפנו מלדבר היא הציעה לי סיבוב על הפוני ואני הסכמתי.
כשנגמר הסיבוב נהייה חשוך והייתי צריך לחזור הביתה, שירה הבינה
ונפרדה לשלום.
כשהתחלתי להתרחק היא צעקה לעברי "אם אתה רוצה, אתה מוזמן לחזור
גם מחר, אלמד אותך לשיר שלכת".
הייתי עם הגב אליה, היא לא יכלה לראות את החייוך הגדול המרוח
על פניי.
ידעתי שאחזור.

שירה-
http://stage.co.il/Authors/17097


סתיו
את סתיו פגשתי אתמול, באמצע הרחוב בעוד אחר צהריים גשום של
חורף.
דיברנו מעט ואז היא שאלה אותי "איך אתה מכיר את?"
לא רציתי שהיא תשתעמם, אז זה מה שעניתי.  

סתיו-
 http://stage.co.il/Authors/47070